ללמוד וללמד ולהפיץ תורת משה אלשיך הקדוש

פרשת תולדות

תולדות

פירוש האלשיך ז"ל – ספר תורת משה על בראשית – פרק כה פסוק יט-כב

ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי לו לאשה. ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה הוא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו. ויתרצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ה':

(יט) ואלה תולדות יצחק בן אברהם וכו' הנה ראוי לשים לב אל אומרו בן אברהם, כי מה בא ללמדנו. והנה אמרו רבותינו ז"ל במדרש רבה (סג ב) וז"ל עטרת זקנים בני בנים (משלי יז ו) ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברם נקרא אברהם יצחק נקרא אברהם דכתיב ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם. יעקב נקרא שמו ישראל דכתיב לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל וכו', יצחק נקרא שמו ישראל דכתיב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב. אברהם נקרא ישראל, רבי נתן אמר מילתא עמיקתא היא, ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים ובארץ גושן שלשים שנה וארבע מאות שנה ע"כ. וראוי לשים לב למה אמר שאברם נקרא אברהם שאינו מן הדרוש:
וכן אומרו יעקב נקרא ישראל. ולמה אברהם לא נקרא יצחק כמו שנקרא ישראל. וכן יעקב לא נקרא אברהם כמו שיצחק נקרא אברהם, ולמה יצחק נקרא אברהם וישראל:
אך הנה תחלה הוקשה לו אומרו בן אברהם שהוא מיותר, ועל זה לתרץ הענין הביא פסוק עטרת זקנים בני בנים. כי הלא קשה בו למה לא אמר בנים כי אם בני בנים, ועוד למה לא אמר ותפארת בני בנים אבותם מעין ראש הכתוב, ועוד שנכנס בעטרת ויצא בתפארת. לכן אמר הנה אברהם קנה שלמות שהיה תחלה אברם כמה שאמרו ז"ל (ברכות יג א) ראש לבני מדינתו ונקרא אברהם ראש לכל המון גוים, אמר שיצחק גם כן קנה מעלה זו שהיה אב לכל המון גוים, וזהו בן אברהם אברהם, כי גם יצחק בן אברהם נקרא אברהם, ואם לא היה אומר בן אברהם לא היה נדרש שנקרא אברהם, והוא כי אברהם הנזכר פעם שנית עולה לכאן ולכאן לומר שבן אברהם נקרא אברהם ולומר שאברהם הוליד וכו'. על דרך מאמר רבינא בגמרא (בבא מציעא סא א) על פסוק את כספך לא תתן לו וכו', שאומר בנשך ובמרבית משמע שמשמש למעלה אל הכסף ולמטה אל האוכל:
אמנם יעקב קנה שלימות גדול מזה, כי נקרא ישראל שלא בלבד הוא גדל על המון גוים כי אם גם על מלאכים. וזהו לא יאמר וכו' כי שרית עם אלהים וכו', לכן אין יעקב צריך ליקרא אברהם כאשר הוצרך יצחק, כי אדרבא הוא עולה על כלם, והם צריכים להתעטר בכתרו שיצחק נקרא ישראל ואברהם נקרא ישראל. וזהו עטרת זקנים בני בנים כי אברהם ויצחק עטרה שלהם ישראל, שהוא עטרה שמשוה הוא יתברך אותם אליו במה שהוא משתרר על מלאכים, אך יעקב ויצחק אינם מתעטרים באברהם, כי אדרבה אברהם ויצחק מתעטרים ביעקב שנקרא ישראל. והוא כי אין נקרא עטרה אלא הקרא ישראל שמשתרר על מלאכים, כי הקרא יצחק אברהם שהוא אב להמון בני אדם תפארת בלבד יקרא, וזהו ותפארת בנים אבותם. והביא ראיה מאומרו ומושב בני ישראל על בני אברהם כי מלידת יצחק מתחילים השנים הנזכרים:
ועוד קשה על פשט הכתוב אומרו אברהם הוליד את יצחק שהוא מיותר, וגם שקצת תירצו במאמר הנזכר אין מספיק להעלות ארוכת ייתורו. והנה אמרו רבותינו ז"ל (תנחומא פרשת תולדות א) שהיו לצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והיו הכל אומרים אברהם הוליד את יצחק, ע"כ. והלא כמו זר נחשב להסיר הוא יתברך תועה זו מלב הדור ההוא אחר היות יצחק בן ששים שנה, ואם היה מעת שנולד יצחק, למה הודיענו יתברך זה פה ולא בזמן שנולד:
אמנם יהיה כי בעת הלידה לא יאמינו המון העם לקול לצני הדור וישימו לאל מלתם כי גדול אברהם ושרה בעיני הכל, אך עתה בראות כי נולד עשו מרבקה ולא משפחה כישמעאל מהגר רק מאשתו הצדקת, לכן יחליפו כח לצני הדור לשוב אל קיאם כי מאבימלך נתעברה שרה ונולד יצחק ועל כן יצא ממנו עשו. ועל כן בבא התורה לספר תולדות יצחק סיפרה הוראת היות שאברהם הוליד את יצחק, זה הוא לדרך רבותינו ז"ל. ועדיין צריך להשיב לפי פשוטו של מקרא:

ועוד אומרו ויהי יצחק וכו' כי הנה כל זה היה ראוי לאומרו בעת הנישואין ולא בעת הלידה אחר עשרים שנה. וגם מה בצע לדעת בן כמה שנים היה בקחתו את רבקה. וגם הודיעו שהיתה בת בתואל הארמי ומפדן ארם אין צורך לאומרו, ומה גם כי הכל נאמר למעלה. ועוד אומרו לו לאשה כי מלת לו מיותרת. ועוד אומרו ויעתר וכו' מהו לנכח אשתו כי רבותינו ז"ל (בראשית רבה סג ה) דחקו שהיו זה בזוית זו וזו וכו'. ועוד אומרו ותהר רבקה אשתו מי לא ידע כי רבקה היתה אשתו. ועוד אומרו ותאמר [אם כן] למה זה אנכי כי טבע אומרו אם כן הוא להוציא נפקותא, אך אומרו למה וכו' היא תלונה ולא נפקותא:
אמנם הנה לבל יתחמץ לבב אנוש באמור מה זה היה ליצחק הוליד עשו הוא אדום. ועוד שנית כי הוצרכו תפלות הרבה כעתר כמו שאמרו ז"ל (ילקוט שמעוני תולדות רמז קי) ומה חטא יצחק להמנע הולדתו עד הרבות תפלה. על כן כוונה תורתנו הקדושה להזכיר עתה ייחוסה, אשר היא בת בתואל הארמי אחות לבן הארמי, כי להיותה בת בתואל, לא היתה זוכה להתעבר ולהבנות מיצחק עד הרבו להתפלל. ולהיותה אחות לבן יצא עשו דומה לאחי האם:
והנה טרם גלות תורתינו הקדושה ענין זה, הקדימה להסיר פתחון פה מאיש שוגה ומפתי בל יאמר הלא גם יצחק קרוב לשני אלה לו, כי גם כי אביו צדיק הלא תרח אבי אביו עובד צלמים היה ובני בנים הרי הם כבנים וכאב ליצחק יחשב גם הוא, וגם אחיו הוא ישמעאל, באופן שאם היא בת בתואל ואחות לבן גם הוא כבן תרח ואחי ישמעאל. על כן קודם כל דבר אמר אלה תולדות יצחק בן אברהם, לומר אל נא תייחס מחמת התולדות את יצחק לבן תרח ואחי ישמעאל, כי הנה אינו רק בן אברהם, כי מאברהם מתחיל העולם כנודע, ותרח כלא היה, כי עד אברהם הוא כמו שכובר החול בכברה עד ימצא המרגליות, וגם לא לאחי ישמעאל, כי הלא אברהם לא יחשב רק כמוליד את יצחק ולא את ישמעאל כמאמר הכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע. וזהו אברהם הוליד את יצחק, כלומר ולא את ישמעאל, ואם כן איפוא אין ענין התולדות כי אם ממשפחת האם:
ולבל נאמר אם כן איפוא למה לקח יצחק בת רשעים שתגרום לו פגם. והנה הנושא אשה בלתי הגונה לו, הלא יקרה מאחד משתי סבות, או להיותו בחור מעם, נער ורך, כי בנערותו לא שת לבו אל משפחתה כי כן יעשו הבחורים לתת עיניהם ביופי ולא באביה ואחיה. או לסבה אחרת, והיא כי במקומו ועירו לא מצא טובה הימנה, ויהי עליו לטורח ולבקש ממרחקי ארץ:
על כן אמר כי הנה שתי אלה לא היו בזה, האחד כי הנה, (כ) ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו וכו' בת בתואל, כי גדול בן ארבעים לבינה היה ולא נער ורך בקחתו את בת בתואל הארמי. גם הסבה השנית אינה כי לא לבלתי הטריח עצמו לבקש ממרחק נשא המזדמנת לו, כי אדרבה הניח בנות ענר אשכול וממרא וכל בנות עירו וישלח עד פדן ארם במרחקי ארץ לקחת בת בתואל אחות לבן, וזהו אומרו מפדן ארם, ואם כן איפוא למה לקחה, לזה אמר לו לאשה, כאומר כי זאת היתה לו לאשה מתחלת ברייתה בת זוגו צדקת כמוהו, כי היתה כשושנה בין החוחים:
(כא) ואחר הקדמתו זאת פירש הרעות המתרגשות מהיותה בת בתואל ומהיותה אחות לבן, ואמר, על אומרו בת בתואל ויעתר יצחק וכו', כי על כן הוצרך להעתיר שהוא רבוי תפלה:
והיתה התפלה לנוכח אשתו, לומר שישקיף ה' וירא בחינות נוכחיות היותה אשתו, כי היא מקבילה אליו באיכות נפשה, כי בת זוגו היא, ולא אל אביה, כי אם היא עקרה הוא מצדה על מולדתה, וזהו אומרו כי עקרה היא ויעתר לו ה', כי הביט אליו, ותהר רבקה על היותה אשתו, עם היות לה עכוב מפאת בתואל להיותה בתו:

(כב) ועל היות[ה] אחות לבן אמר, ויתרוצצו הבנים וכו' ותאמר וכו', והוא כי הנה במסכת יומא (פב א) אמרו רבותינו ז"ל ההיא איתתא דהריחה ביום הכפורים ולחשו לה באזנה דיום הכפורים הוא ונחת דעתה ונפק מיניה רבי יוחנן וקרו עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ואתתא אחריתא לא אתיישבא דעתה ונפק מינה שבתי אוצר פרי וקרו עליה והרשעים כים נגרש. הנה כי הרעשת עובר בבטן הוראת רשעת העובר:
והנה אם היה יעקב לבדו לא היה רוצץ, כי אם בהיות עשו עמו, ועל שהיה יעקב רואה הנגדיי אליו היה מוכרח לנגדו גם הוא, וזה נמשך לה מהיות[ה] אחות לבן, ועל כן בראותה הרצוץ, אמרה הנה אין זה רק שאולי העובר בלתי כשר, ואין זה רק על היותי אחות לבן, ואם כן למה זה אנכי, כי מה הועלתי אנכי מצד עצמי שאני צדקת אם איני מספקת לתקן גרמת נזק אחי:
הנה זהו הדרך האחד האפשרי בכתובים:
עוד יתכן דרך ישרה שיבור לו האדם, כי בה יתיישבו גם הערות מלבד אלה מענין רב. והן ראשונה שום לב אל וי"ו שבואלה תולדות. כי הנה כלל בידינו כי ואלה מוסיף על הראשונים ואיך יוסיף על תולדות ישמעאל האמור למעלה:
וגם על הסדר כי תחלה מזכיר תולדות יצחק ואחר כך תולדות אברהם שהוליד את יצחק ואחר כך נישואי יצחק עם רבקה. ועוד כי הולדת אברהם את ישמעאל לא יפלא כי היה מהגר המצרית אך לא משרה, ואם כן מה פשעה רבקה שיצאת ממנה ומיצחק עשו הרשע, ולמה אם עתיד להוליד צדיק ורשע, למה לא השיאו הוא יתברך אשה זולת רבקה שיצא ממנה עשו כאשר באברהם שנשא הגר להוליד את ישמעאל. ועוד מה זה היה שלא הוציא הוא יתברך את יעקב ועשו כל אחד בפני עצמו בשני עבורים והיה נתקן צער רבקה, ומה גם לאומר (עי' תנחומא תצא ד, בראשית רבה סג ו) כי על ידי כן הפסידה עשרה בנים, שהיתה עתידה להוציא שנים עשרה שבטים ואמרה למה זה אנכי מנין ז"ה, ואילו היו אחד אחד לא נצטערה ולא הפסידה עשרה בנים. וגם לא היה מצטער יעקב בבטן בשכונת עשו תשעה חדשים, וגם היה נתקן קנות הבכורה, כי היה נולד יעקב ראשונה בכור מן הבטן. וגם ישקיט ריב הברכות כי בהיות יעקב בכור היה מברכו אביו מבלי יגנוב יעקב ברכותיו. כי הנה מאומרו ויקרא את עשו בנו הגדול וכו' יורה כי את הגדול היה חפץ לברך. וכן יקשה אפילו אחר היותם תאומים, כי טוב היה יצא יעקב ראשונה, ולא היה ריב בכורה וברכה:
והנה לבא אל הביאור נזכירה מאמרם ז"ל בפסיקתא (ילקוט שמעוני רמז קי בשם מדרש אבכיר) ויצא הראשון אדמוני, למה, שכשהיה בבטן אמו שתה כל דם נדות אמו ע"כ. והלא כמו זר נחשב כי הנה אין דם נדות למעוברת:
וגם העובר אינו בחיריי כי כח אין בו לשתות אשר יבחר, כי אם מאשר תאכל ותשתה אמו, וזה חלק כחלק כיעקב כעשו, ואיך ישתה האחד מה שלא ישתה חבירו והמה בבטן אחד. ועוד שנית נזכירה מאמרם ז"ל (בראשית רבה כח ד) – דבר צוה לאלף דור, זו התורה, אלא שראה הקב"ה שיהיו הדורות מכעיסין וכו' נטל תתקע"ד דור ושתלן בכל דור ודור. והנה ראוי לדעת למה היה ראוי להנתן דת לאלף דור, ולמה החסיר מהם תתקע"ד דורות ולא פחות או יותר:
אמנם הנה כתבנו במקומה, שלמה שרצה הקב"ה שידעו ישראל כי לכל אחד ואחד מכלם היה נותן כל התורה. הוצרך לדבר עם כל אחד ואחד לאמר לו בלשון יחיד אנכי ה' אלהיך שהיא השגת נבואה בהקיץ פנים בפנים שישמעו מפיו ויתנבאו כל איש ישראל ולא יבצר גם אחד, אשר היה בלתי אפשר אם לא בהפסק מכלם זוהמת נחש, כי על כן כשישראל עמדו על הר סיני פסקה זוהמתן זכו לקבל התורה והוכנו לשמוע מפיו יתברך תורה שהיא נבואה ובהקיץ ופנים בפנים ואיש לא נעדר מהשגה זו, שהיא אצלי על שפסקה זוהמתן כמבואר במקומו באר היטב. והנה כשברא ה' אלהים אדם על הארץ, זך בלי שמרי זוהמא בראו, ויניחהו בגן עדן, וכאשר הוטמאה חוה ויטמאהו גם הוא, ראה הוא יתברך והנה להתם חלאת הזוהמא ההיא לאט לה היה צריך אלף דור, וזהו דבר צוה לאלף דור זהו התורה. אך בראות כי באלף דור בלי תורה המכשירתן לא תותך הזוהמא, כי רעה בחירתם ויאבד העולם הבלתי מתקיים בלי תורה, לכן סילק תתקע"ד דור וישאר כ"ו כמספר אותיות שמו יתברך, למען בעבור שמו הגדול יתקיים העולם גם שלא תהיה תורה בעולם המקיימתו. אך ראה והנה היה כדבר נמנע להתיך בכ"ו דורות מה שהיה צריך אלף דור להתיכה, לכן מה עשה הקב"ה חשב מחשבות למרק בכ"ו דורות שיעור מופלג עד הטהר כל חלאת זוהמא מהם, והוא מאברהם עד מתן תורה, והוא שצרפו בכבשן האש והביאו לארץ ישראל עד תשלום עשר נסיונות באופן מירוק חלק רב מאד. ואחרי כן להביא את יצחק, למען יצא כמעט טהור מזוהמא סיבב ישא את הגר כי למה שהיא מצרית תשאב מזרעו בחינת הזוהמא. וזאת שנית עשה הוא יתברך שלא צוה לו שימול עד נולד ישמעאל, שעל ידי שני דברים אלו אחד היות הגר המצרית כלי לשאוב הזוהמא, והיות אברהם עדיין ערל כי הערלה גם היא תמשוך הבחינה ההיא, למען תשאר בחינת הקדושה לצאת משם יצחק אחר, שנימול אביו:

והוא מאמרם ז"ל בבראשית רבה (מו ב) למה לא נמול קודם שנולד ישמעאל כדי שיצא יצחק מטפה קדושה שהוא מה שכתבנו. ועוד הוסיף הוא יתברך והוא במאמר הנזכר שלא נולד יצחק עד יהיה אברהם בן מאה שנה "כשבוטל יצרו כשבוטלה תאותו משנקשר דמו משנצרר דמו" שהוא כמו שאמרו ז"ל "קנמון אני מעמיד בעולם כו"' שהוא כמעט שלא על ידי יצר הרע היתה הולדתו. ועוד הוסיף הוא יתברך שלא ילדתו אמו בנערותיה שמתיילד על ידי דם נדות, על דבר שדם נדות הוא מחלאת זוהמת נחש כנודע, ומהדם היא עיקר יצירת הולד, כי אם בזקנתה ואז השיבה לנערותה בהשגחת נסיית, באופן שאפילו שאז פרסה נדה אחרי זקנתה אינו דם טבעי הבא מזוהמא. נמצאת הזוהמא מתמעטת שיעור מופלג מאברהם ליצחק. ועדיין לא יבצר מהשאר ביצחק עדיין קצת זוהמא, ולכן הוא יתברך מירק אותו על ידי עקידה וכשבא להוליד להוציא את יעקב שתהיה מטתו שלמה, הנה היה צריך עשות כאשר עשה אברהם שהטיל הזוהמא בהגר, אך היה בלתי אפשר לישא זולת בת זוגו הקדושה, כי נקדש בעקידה והוא עולה תמימה. ועל כן אמר הוא יתברך אם תלד רבקה שני בנים בשני עבורים לא יבצר מהיות כל בן מהם מעורב בזוהמא, ומה גם כי אמו עודנה בבחרותה ועל ידי דם נדותה מתהוה ולדה והוא מחלאת הזוהמא. וגם שימתין הוא יתברך עד יהיו שניהם זקנים לא יבצר מקצת זוהמא:
לכן הוא יתברך גזר בחכמתו יצאו תאומים, למען שתי הבחינות הנמצאות מעורבות בעיבור יתפרדו על ידי שלוח הוא יתברך בבטנה שני מיני נפשות נפש קדושה מאתו יתברך ונפש חצונית מהקליפה שכל אחת תשאב בחינתה, זו הקדושה ויצא ממנו יעקב, וזו הזוהמא ויצא ממנו עשו, כנודע ממחלוקת רבי ואנטונינוס (סנהדרין צא ב) שעלתה הסכמתם כי מעת יצירת הולד הנפש באה שמה, וזה יהיה ענין מאמרם ז"ל שהזכרנו מפסיקתא כי בהיות עשו בבטן אמו שתה כל דם נדות אמו ועל כן יצא אדמוני, שהוא כי שאב כל הזוהמא המתייחסת אל דם נדות כמו שכתבנו. ועל כן יצא תחלה עשו למען יצא עם הדם והעיפוש היוצא תחלה שהוא בחינתו כמדובר. והוא מאמר רבה (סג יא) יצא עשו יצא סריותו עמו. וכן אמרו (שם) שהיה כמי שרוחץ המרחץ תחלה שיצא יעקב בנקיות כי אין ספק רמזו כל מאמרנו זה:

ונבא אל ביאור הכתובים, והוא כי הלא יתחמץ לבב אנוש באמת באמור מה זה היה צאת עשו מיצחק ורבקה, ואם על נגעי קרוביה למה נשאה, וגם למה היו תאומים שנתרגשו כל הדברים הקשים הנאמרים למעלה. ועל כן אמרה תורה ואלה תולדות יצחק לומר הנה מוסיף, על הראשונים הנזכר תולדות ישמעאל הנזכר שהוא בחינת זוהמא, שהטיל אברהם, כן בתולדות יצחק יש עדיין בחינת זוהמא שהוא באחד אך לא לגמרי כי אם בן אברהם, כלומר דומה לאביו כי כאשר אביו הוליד צדיק ורשע לבלתי צאת טיפת יצחק מעורבת בעכירת זוהמא, כן יצחק הוליד תם ורשע למען יצא יעקב משולל כל עכירת זוהמא. וגם שבכלל תולדתו הוא, עם כל זה אל יעלה על רוחך יקרא ליצחק בעשו זרע על היותו בן הגבירה ולא בן האמה כישמעאל, כי הלא אברהם הוליד את יצחק:
לומר כי בכלל מה שאני מדמה אותו לאברהם הוא כי כאשר אברהם לא יחשב למוליד את שני בניו רק את יצחק ולא את ישמעאל כד"א כי ביצחק יקרא לך זרע, כן הדבר ביצחק כי לא יחשוב רק למוליד אחד שהוא את יעקב, כי על כן מסדרי תפלתינו ביום הזכרון אמרו ועקידת יצחק היום לזרעו תזכור ולא אמרו לזרע יעקב וכמו שכתבתי (בראשית לב י) על אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק בס"ד. ואם יאמר איש אם כן איפוא למה לא לקח יצחק שפחה כהגר להטיל בה הזוהמא, לזה אמר ויהיה יצחק בן ארבעים שנה, שהוא אחר שנתקדש בעקידה בקחתו את רבקה ועל כן לא יאות לו לזולתה:
ושמא תאמר אם כן הדרא קושיא לדוכתא איך יצא זה ממנה, לזה אמר דע כי שתי בחינות היו בה אחת שהיותה בת בתואל שאביה רשע ומפדן ארם שאנשי מקומה רשעים ואחות לבן הרשע כי יצאת מתוך הזוהמא, ועל כן לא יבצר ממנה בחינה לקבל את זה ברחמה, אך מפאת עצמה היתה צדקת גמורה בת זוגו של יצחק. וזהו אומרו לו לאשה כי היא המזומנת ומיוחדת לו לאשה, נמצאו בה שתי בחינות, מצד מולדתה ראויה לקבל את עשו, ומפאת עצמה ובעלה לקבל את יעקב:
ועוד טעם שני אל בלתי קחת יצחק אשה אחרת להטיל בה זוהמא, והוא כי ויעתר יצחק וכו' שהוא כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה סג ה) מאי לנכח אשתו הוא מתפלל בזוויות זו לא תתן לי בנים אלא מן הצדקת הזאת והיא אומרת לא תתן לי אלא מן הצדיק הזה. ועל כן ויעתר לו ה' קבל תפלתו שלא יוליד אלא מזו, ואם כן איך היה מטיל הזוהמא באחרת, ועל כן מה עשה הוא יתברך נתן שתי בחינות בה כאחת כמדובר. וזהו ותהר רבקה אשתו, על בחינת עשו שהוא מהמתייחס אליה מצד מולדתה אמר רבקה, ומצד צדקת יצחק ובחינת היותה בת זוגו בצדקתה אמר אשתו, ולהיות שנרמזו שתי הבחינות פה שהוא שני הבנים נגדיים, על כן אמר ויתרוצצו הבנים בה"א הידיעה כאילו כבר הוזכרו:
עוד יתכן באומרו ויעתר יצחק וכו' והוא במה שאמרו ז"ל (יבמות סד א) כי שניהם היו עקרים. ובזה יתכן כיוון מה שאמרו ז"ל (בבא קמא צב א) על פסוק וישב ה' את כל אשר לאיוב למשנה בהתפללו בעד רעהו (איוב מב י), שלמדו מכאן שכל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, וזה יאמר ויעתר יצחק לה' לא על עצמו רק לנוכח אשתו כי עקרה היא, כי התפלל עליה עם היותו צריך לאותו דבר, ועל כן הוא נענה תחלה כי ויעתר לו ה' על הנוגע לו, ותהר רבקה למה שהיא אשתו, כי ממנו עשה הוא יתברך עיקר על התפללו בעד זולתו. ועל כן הוצרך לומר אשתו לפי דרך זה:
ויתרוצצו הבנים וכו', אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה סג ו) כי בעברה בפתח בית המדרש היה יעקב רץ לצאת, ובעברה בפתח עבודה זרה היה עשו רץ. וכן אמרו זה מבקש להרוג את זה כו'. ושני הדברים אמת בלשון כאחד, מאומרו לשון ריצה גזרו האחד, ומאומרו לשון התפעל למדו השנית. והענין כמו שכתבנו:

כי מאז, נפרדו זה אל הקדושה וזה אל הטומאה. ותאמר אם כן למה זה וכו'. כמפורש בקודם:

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

ענן תגיות

%d בלוגרים אהבו את זה: