ללמוד וללמד ולהפיץ תורת משה אלשיך הקדוש

מקץ

פירוש האלשיך ז"ל – ספר תורת משה על בראשית – פרק מא פסוק א-ח

ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאר. והנה מן היאר עלת שבע פרות יפות מראה ובריאת בשר ותרעינה באחו:והנה שבע פרות אחרות עלות אחריהן מן היאר רעות מראה ודקות בשר ותעמדנה אצל הפרות על שפת היאר. ותאכלנה הפרות רעות המראה ודקות הבשר את שבע הפרות יפת המראה והבריאת ויקץ פרעה. ויישן ויחלם שנית והנה שבע שבלים עלות בקנה אחד בריאות וטבות. והנה שבע שבלים דקות ושדופת קדים צמחות אחריהן:ותבלענה השבלים הדקות את שבע השבלים הבריאות והמלאות וייקץ פרעה והנה חלום:ויהי בבקר ותפעם רוחו וישלח ויקרא את סל חרטמי מצרים ואת כל חכמיה ויספר פרעה להם את חלמו ואין פותר אתם לפרעה:

Josef_poter_dreams

(א) ראוי לשים לב אל אומרו מקץ ולא אמר ויהי אחר שנתים ימים. וגם אומרו במ"ם ולא אמר בקץ. וכן אומרו ימים הוא מיותר. וכן אומרו חולם לשון הוה ולא אמר ויחלום פרעה:אמנם הנה הודיעונו רבותינו ז"ל (בראשית רבה פט ג) כי השנתים נתוספו לו בבית הסוהר בעון בוטחו בשר המשקים ואמר שתי זכירות – זכרתני והזכרתני. וראוי לשים לב מי הגיד להם שבזמן ההוא שדבר אל שר המשקים שלמו ימי מאסרו, שאלו השנתים הם נוספות עליהם:
אך הנה המה ידעו ענין העשר טיפין שיצאו מראשי אצבעותיו, וראו כי עשר שנים היה בבית הכלא, כי בן שבע עשרה שנה יצא מבית אביו, ושנה בבית אדוניו, ובן שלשים שנה היה בבואו לפני פרעה, נמצא היה שתים עשרה שנה בבית הסוהר. ושנתים קודם אמר ועשית נא עמדי והוצאתני כו', ואין נא האמור שם לשון בקשה כי לא שם מבטחו בו כל כך לדבר דרך בקשה, אך הוא לומר ועשית עתה עמדי כו', כי להיות עת תום קצבת ימי כלאו אמצא חן, כאשר הזכרנו בסמוך. ואם כן איפה אין זה כי אם ששלמו שנות מספר העשר טיפין, ואם כן אשמת דבר אחר היתה גורמת מאסר השנתים ימים:
ועוד טעם שני, והוא כי ראו אומרו שנתים וגם אומרו ימים שהוא מיותר, וגם אומרו חולם לשון הווה. אך הוא לומר כי בהשגחה היה הדבר. והוא כי לפעמים נמנים כך וכך שנים ואין קפידה אם יחסרו או יותירו קצת ימים לימלאת:

ובזה יאמר ראו עתה איך בהשגחה היו השתי שנים, כי הלא על כן היו שנתים ימים כלומר מיום אל יום לא פחות ולא יותר וזהו אומרו ימים. ובעת הקץ ההוא היה חולם חלום גרמת ישועתו ולא מקודם או אחרי כן כלל. על כן גזרו אומר כי אין זה רק על דבר שתי הזכירות כמדובר. ולמעלה כתבנו למה תלו רבותינו ז"ל הדבר בזכירות:
ובזה נבא אל כוונות כללות הכתוב סמוך אל סוף פרשה הקודמת, והוא ללמדנו דעת בל יאמר איש כי החריצות לאדם הוא המועיל, או היות לו אוהבים להיות על ידם מצרה נחלץ. באומרם לולא חריצות יוסף לבקש לפני שר המשקים יזכרנו אל פרעה, וגם היות השר ההוא אהובו, שהזכירו לפני פרעה והוציאו, היה נשאר בבית הסוהר כל ימי חייו. על כן להסיר תועה מלב כל איש ישראל בל יעלה על רוחו שהחריצות הוא הטוב, והאוהב הוא המטיב לו, רק ה' לבדו לכל הבוטחים בו, אמר, כי על דבר האוהב אדרבה ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, כמבואר למעלה כי הסירו מלבו. ואם על החריצות אדרבה על כופלו דברי חריצותו לומר שיזכרהו זה פעמים, על כן מקץ שנתים ימים ופרעה חולם ולא מאז שלמו העשר שנים. ולהורות על צמצום הזמן אמר מקץ שנתים פרעה חולם כי חריצותו האריך לו כפי גדר החריצות שתי שנים כאמור:
וסוף הפסוק עד פסוק ויהי בבקר כו' יתפרש לפנים בס"ד:

וידבר שר המשקים את פרעה לאמר את חטאי אני מזכיר היום:

אומרו לאמר יראה בלתי צודק שאינו לאמר לזולת. וגם אומרו היום הוא מיותר. אך הנה אמרו רבותינו ז"ל (שם ז) שציער את המלך בהשהותו מלהגיד דבר יוסף עד שהיתה נפשו יוצאה. ובזה יאמר כי בהרגיש את עצמו כאשם על צער המלך, דרך התנצלות אמר, אל נא תאשימני שנתאחרתי, כי הלא את חטאי אני מזכיר היום, שאי אפשר להגיד ענין יוסף אם לא בהזכיר את חטאי לומר פרעה קצף על עבדיו, שהוא על חטאי, כלומר ועל כן בושתי מלהזכיר עד אפס תיקון זולת זה, עד עתה:וזה אמר לאמר כי מה שאחרתי הוא כי כדי לאמר הענין את חטאי אני צריך להזכיר היום:
והנה אמרו רבותינו ז"ל (שם) את חטאי מה שחטאתי ליוסף שלא הזכרתיו עד הנה ומה שחטאתי לך שלא מהרתי להגיד לך עד עתה:
וראוי לדעת, למה הניחו חטאו האמור למעלה, חטאו משקה מלך מצרים כו' והלכו לבקש על יוסף ועל פרעה. ועוד שלפחות היה להם לכללו עם השנים ויהיו שלשה. אמנם המה ראו שני דברים, אחד אומרו חטאי לשון רבים, ואותו עון שעליו נאסר היה אחד. ועוד כי לא היה הוא החוטא רק המשקה שתחת ידו, כאשר כתבנו למעלה על אומרו חטאו משקה כו' ולא אמר חטאו שר המשקים ושר האופים:
על כן בקשו לו חטאים אחרים. וזהו אומרו קצף על עבדיו, לומר הקצף היה על עבדיו, אך לא החטא, רק על עבדינו. ולפי זה אומרו לאמר יהיה כי מה שוידבר שר המשקים לא לאהבת יוסף, רק כדי שאל פרעה לאמר מבוקשו. או לאידך גיסא כי חש למה שחשש יוסף באומרו כי גנב גנבתי, לאמר אל תחוש שיבוקר פנקסי בהזכירך אותי באמור כי לא חנם שמוני בבור, כי הנה גנב גנבתי כו' וגם פה כו'. וזה יאמר פה, מה שראוי לאמר הוא את חטאי אני מזכיר אך לא חטא זולתי שאדבר בו, כי אם ושם אתנו כלומר כמונו במשמר, ולא אסור שם, אלא במה שהוא עבד לשר הטבחים כי שם ביתו. ולא על ידי מלך במשפט כי לא חטא על הנפש:

ועל פי דרכו הכביד במה שחטא ליוסף באומרו היום, כי לפי זה היה כעת חיה אל ענין צווי יוסף כי שנתים ימים היו מאז עד היום הזה כמדובר למעלה והוא מזכרת עון נרגש יותר:

פרעה קצף על עבדיו ויתן אתי במשמר בית שר הטבחים אתי ואת שר האפים:

ונחלמה חלום בלילה אחד אני והוא איש כפתרון חלמו חלמנו. ושם אתנו נער עברי עבד לשר הטבחים ונספר לו ויפתר לנו את חלמתינו איש כחלמו פתר. ויהי כאשר פתר לנו כן היה אתי השיב על כני ואתו תלה:
(י) ראוי לשים לב כי באומרו קצף על עבדיו היה לו לומר ויתן אותנו במשמר, ולא יזכיר את עצמו לבדו תחלה וחוזר ואומר אותי פעם שנית. ועוד אומרו ושם אתנו כו' למה יפרט כל כך סימנים. וכן אומרו אתנו. אך הנה הוא היה נכוה בשתי אישות, אומר בלבו, אוי לי אם אומר שהוא בקי פותר חלומות, שיש שתים רעות, א. שתגדל אשמתי אם ימצא בקי על שאיחרתי עד כה, ומה גם לרבותינו ז"ל (בראשית רבה שם) שאמרו שלא הגיד עד שראה נפשו יוצאה:
ב. אולי לא ימצא בקי לפתור ואמצא בדאי:
ואוי לי אם לא אומר שהוא בקי, פן עם כל זה יובא לפני המלך וימצא בקי. על כן אעשה עצמי כמסתפק ומראה פנים לכאן ולכאן:
והתחיל ואמר פרעה קצף וכו', לומר הנה יש פנים לומר שהוא פותר חלומות בקי, כי הלא אין לומר כי דרך השערה אמר כי ידע שהמלך יותר כועס על שר האופים מעל שר המשקים ועל כן לזה פתר תליה ולזה הצלה, כי נהפוך הוא, כי הלא פרעה קצף על עבדיו כאחד, ויותר הורה כעסו עלי מעל שר האופים, כי הלא ויתן אותי לבדי במשמר תחלה, והמשמר היה עלי יותר מעל שר האופים, וזהו במשמר אותי ואת שר האופים (יא) וכן על השערת זמן החלום אין לומר ששיער או שפט לפי הזמן, כי הנה ונחלמה חלום בלילה אחד אני והוא, באופן שיורה היות בו חכמה. ואם תאמר אם כן למה לא הזכרתי עד כה לזה אמר הנה יש בחינה אחרת שאפשר כי לא מחכמה צדק בפתרון, כי הלא איש כפתרון חלומו חלמנו כי כמעט כל איש ממנו חלם פתרונו, כי זה ראה נותן את הכוס על כף פרעה, וזה ראה העוף אוכל מעל ראשו, ואפשר שעל פי הדברים פתר בפשיטות:
(יב) ועוד סברא שלא מחכמה פתר כי אם מקרה הוא היה לו, כי הלא להיות מפשר חלמין לא יבצר לאחד מארבע בחינות. א. להיותו חכם גדול וברוב חכמתו כיוון אל אמיתת כוונת החלום בהשערת חכמה. ב. או על ידי כישוף:
ג. על ידי נבואה אלהית. ד. על ידי אצטגנינות שישקיף וירא מולד כל אחד וכל אשר נגזר עליו. אמר, הנה מכל אלה לא נייחס אליו אחת מהן, כי על חכמה גדולה לא יתכן כי הלא ושם אתנו נער ואין חכמה גדולה נמצאת בנער לפחות עד ארבעים שנה. וגם לא מפאת כישוף, כי הלא הוא עברי, שאין כישוף ביניהם כמצרים. וגם לא נביא הוא, כי הלא אין שם מקום התבודדות אל השגה זו, כי הוא עבד לשר הטבחים מקום משולל מדרך התבודדות:
וגם לא באצטגנינות, כי הלא אם כן היה חוקר ודורש תחלה לדעת מולד כל אחד ממנו ולעיין על משפט כוכב מולדתו, ויפתר אחר כך, אך זה לא עשה כי אם ונספר לו ומיד ויפתר לנו:
ועל פי דרכו הסתיר דבר ושקר כיזב, כי הלא יוסף אמר אליהם, לאלהים פתרונים ספרו נא לי, ולולא הוא בקי אומן לא שאל שיספרו. ובזה יכול המלך לאמר לו, איך ספרת לו חלומך אם לא שידעת כי פותר חלומות הוא ושאל ממך תספר לו כי בקי הוא, ואם כן חטאת אל המלך:

לזה שינה ואמר ושם אתנו כו' כלומר מעצמנו מחמת התחברות מקרה היה כי ויפתר לנו כו', ולבל יאמר המלך הנך שולל ארבע מיני השגה לפתור חכמה וכישוף כו', ואם כן איך פתר אין זה רק על השגה רבה. לזה אמר איש כחלומו פתר כי אפשר כי מה שראה בעינו הראה באצבעו, כי כחלום כל אחד פתר, זה ראה נותן את הכוס על כף פרעה אמר שישוב על כנו, וזה שהעוף אוכל מעל ראשו אמר שיתלה ויאכל העוף בשרו מעל ראשו:
(יג) ולבל יאמר המלך אם כן איפה שכל כך אתה מהביל חכמתו למה תזכירנו ולמה יובא לפני, לזה אמר הנה לעומת זה יש בחינה לייחס אליו ידיעה כי הלא ויהי כאשר פתר לנו כן היה אותי השיב כו', והוא כי אחר שהקצף היה בשוה וגם שאותי נתן תחלה במשמר כאמור, איך נתן אל לבו לדון שתי קצוות, לזה השיב על כנו ולזה תלה, והלא במה שראה העוף אוכל על ראשו לא אמר רק שהיה אוכל בסל שבו מכל מאכל פרעה ולא יחוייב לפתור עד סוף קצה אחרון מפתרון חברו, אך יורה קצת כי חכם לבו:
ולפי זה שהיה מסתפק בידיעת יוסף, אפשר לפרש אומרו וידבר שר המשקים את פרעה לאמר, שהוא, כי אמר כמתנצל על מה שאיחר מלהגיד דבר, הנה איני רואה ודאי בדברי אלא הזכרת חטאי, אך בתועלת המלך בידיעת יוסף אני מסתפק, שאולי אין בו תועלת ומה בצע בהזכיר עון על מה שאין ודאי תועלת למלך. וזה יאמר וידבר שר המשקים את פרעה מה שהוא לאמר בלי ספק כי את חטאי אני מזכיר כי השאר הוא ספק:
ואם נדקדק אומרו פרעה קצף שלא לנוכח ולא אמר קצפת, וכן אומרו השיב על כני ואותו תלה, שעל כן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות נה ב) שחוזר אל יוסף שהחלומות הולכים אחר הפה, היה אפשר לפרש אומרו לאמר, כי דבר שר המשקים עם זולתו לדבר עם המלך לבל הזכיר חטאו בפני המלך בפיו. לזה אמר וידבר שר המשקים אל מי שאל פרעה לאמר, ומאמרו אל השליש הוא הנה את חטאי אני מזכיר ועל כן לא ידבר הוא בעצמו, ומה שתאמר למלך הוא כי פרעה קצף כו' עד סוף הענין:

או במה שכתבנו שהראה פנים לשפוט שהיה לו חכמה לפתור, ופנים לדון שפתר במקרה, והיה אם כן נשאר הדבר אל פרעה שיאמר מה שיראה לו, אם יאמר שהוא חכם וישלח אחריו או מקרה היה ויניחנו. וזה יאמר וידבר שר המשקים דברים שנשאר אל פרעה לאמר הוא הגזירה, כי שר המשקים היה כמסתפק, והתחיל לדבר דבריו ואמר את חטאי כו':

וישב

פירוש האלשיך ז"ל – ספר תורת משה על בראשית – פרק לז פסוק א-ב

vayeshev

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען:

אלה תלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם:
(א) וישב יעקב, הנה פסוק זה יראה בלתי מקושר לא למעלה ולא למטה. והנה אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה פד ג) בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא וכו'. הנה שקשרו הכתוב אל מה שאחריו:
אך עדיין קשה במאמרם כי הלא ענוש לצדיק על בקשו שלוה בעולם הזה הלא כמו זר נחשב, כי למה לא יאכל פירות תורה ומצות בעולם הזה והקרן לעולם הבא:
והנה שמעתי אומרים כי זה תירץ באומרו לשון בקשה, באומרו בקש ולא אמר רצה, כי גם את הטוב יקבל איש מאת אלהים אך לא שיבקשנו ויחזר אחריו. והן אמת שהבקי במדרשים יראה פעמים אין מספר אומרו בקש במקום רצה. אך אחשבה תירץ הענין בהתימו לומר לא דיין וכו'. כי זולת הייתור ראוי לשים לב אל אומרו, מה שמתוקן להם, ולא אמר מה שמזומן להם וכיוצא בלשונות אלו, ולא לשון תקון שמורה שמתוקן להם מה שהיה חסר תקון:
והנה כמה צדיקים מצינו שלא יאכילום פירות תורה ומצות המיוחדות לאכול פירותיהן בעולם הזה, כרבי חנינא בן דוסא ורבי אלעזר בן פדת ודומיהם, ומה נעשה מפרי תורתם ומעשיהם:
והנה על מאמרם ז"ל (ילקוט שמעוני משלי רמז תתקלד) אמרה תורה לפני הקב"ה כתיב בשמאלה עושר וכבוד למה בני עניים, והשיב להנחיל אוהבי יש כו'. ומה זו תשובה ינחילם הקרן בעולם הבא והפירות בעולם הזה. אך הוא שאומר הוא יתברך אם אאכילם פירות בעולם הזה, יכלו פירותיהם במה שהוא הבל שהוא טובות העולם הזה ולא במה שהוא יש, על כן יעשה מהפירות קרן קיימת לעולם הבא:
וזה יאמר פה בקש יעקב וכו', ושמא תאמר האם יחסר ליעקב יושב אוהלים מה שיאכל פירות בעולם הזה, לזה אמר לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם, שפרי מעשיהם – שהוא טובות העולם הזה שהמה הבל – מתוקן להם ונעשה טוב רוחני, שאין תיקון גדול מזה, אלא שמבקשים גם טוב בעולם הזה:
ועל דרך הפשט מקושר גם כן אל מה שלמטה, יאמר, בשום לב אל אומרו בארץ מגורי אביו שהוא מיותר, והיה לו לומר וישב יעקב בארץ כנען. אך לזה נזכירה מאמרינו על פסוק ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וכו' (לעיל טו יג), שראוי לשית לב אל הכנסו בלשון יחיד וצאתו בלשון רבים. וכן נכנס בגרות ויצא בעבדות ועינוי. אך הורה כי מיצחק מתחיל הארבע מאות שנה. והוא כי יש גרות בעלמא ויש שעבוד עצמי. אמר ידוע תדע שתי ידיעות, אחת כי גר שהוא גרות וטלטול בעלמא יהיה זרעך, שהוא מעת בא לך זרע שהוא מיצחק שנקרא לך זרע טרם הגיעם לכלל רבוי. אך בהגיעם לכלל רבוי אז ועבדום כשיהיו רבים וענו אותם שהוא במצרים. ובין הגרות והעבדות הם ארבע מאות שנה:
ובזה יובן מאמרו יתברך אל יצחק (לעיל כו ב-ג) שאחר אומרו שכון למה חזר ואמר גור וכו'. וגם שינוי הלשון. אך הוא כי אחרי צוותו יתברך ישכון בארץ כנען, הנה יוכל יצחק לומר איך אשכון בארץ הזאת, והלא אתה אמרת גר יהיה זרעך בארץ לא להם, אך ארץ כנען הלא לנו היא, ואיך ינוכה בה הגרות. לזה אמר גור תחשב גר בארץ הזאת, כי לא לכם היא, כי לזרעך אתן לעתיד ולא מעתה. וזה גם כן כיוון באומרו בארץ לא להם, כי עדיין אינה להם:

ועדיין ביעקב היה נמשך הגירות, ואילו היה בשלוה היה נפסק חוט הגירות ולא ימנו מאז הארבע מאות שנה והיה הפסד עצום ורב, על כן אמרה תורה הנה וישב יעקב ביישוב ושלוה בארץ שהיו גר בה אביו לקיים הגרות, וזהו בארץ מגורי אביו, כי ארץ לא להם תחשב אף היא, כי הוא בארץ כנען ולא לישראל עדיין. באופן כי ביישובו היה נפסק חוט הגירות ויתחיל הארבע מאות שנה מזרע יעקב. לכן (ב) אלה תולדות יעקב וכו' שעל ידי היות יוסף עיקר התולדות, נמשך אחריו אל השעבוד האמיתי ותמנע שלותו מעתה, ולא יפסק חבל מספר שנות הגרות:
עוד אפשר, ויקושר הכתוב גם עם הקודם, והוא להורות מה בין בחירת עשו לבחירת יעקב:
והוא כי למעלה נאמר בעשו וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו. ופירשו ז"ל (עיין בראשית רבה ב יג) כי אמר עשו הלא לנו נחלה היא ארץ כנען, וחוב הוא גלות מצרים, מי שנוחל את אביו פורע חובו, על כן וילך מכל תחום הארץ לבל יגלה מצרימה. אך יעקב היפך, כי בחר בגירות שהיחל בו יצחק. וזהו וישב יעקב בארץ מגורי אביו, ולאיזה טעם עשה כן, כי בחר שבזרעו יתקיים גר יהיה זרעך בשביל ארץ כנען, כי הפורע חוב אביו יורש נחלתו, וזהו אומרו בארץ כנען, שהבי"ת בי"ת בעבור:
ובזה אינה מיותרת אחר שנאמר בארץ פעם אחת:
עוד יתכן, ויהיה הקשר אמיץ בסמוך לו למעלה ולמטה. והוא כי באה תורה ללמדנו דעת כמה וכמה צריך יזהר אדם על שלום ביתו, כי רע עליו שביב אש קנאה בתוך ביתו המביאה לידי שנאה, מכל מחנות שונאיו אנשי מלחמה שמדלתי ביתו וחוצה. כי הביטה וראה מה גדלו ועצמו מאד בני עשו ואלופיו ושריו יחדו – שונאי נפש יעקב – הנזכרים. ועם כל אלה וישב יעקב ביישוב ושלוה ואין מחריד מכלם, עם היות בארץ מגורי אביו, שהיה גר ומטולטל שם אביו מרגשת תושבי הארץ. באופן היו ליעקב שני סוגים שכנים רעים וחטאים שונאי נפשו, אלופי עשו ותושבי הארץ, נוסף על היות בארץ כנען שהיא על ידי ייסורין, ועם כל זה בהיות שלוה בארמנותיו בלי קנאה, היה ביישוב. אך אלה תולדות יעקב כו' שעל ידי שנתגלגלה קנאה ושנאה בביתו בחומותיו מאז לא שלו ולא שקט ולא נח כהמשך הסיפור:

או מעין הדבר הזה הורה גם כן כי כל אויבי איש לא ישלטו להצר לו כל עוד שאין בו ובביתו עון כי אין ערוד ממית כו'. וזהו וישב כו' לומר ראה כי עם כל האלופים הנזכרים וישב יעקב ביישוב ושלוה, עם היות בארץ מגורי אביו כו', עד שואלה כו' שנתגלגלה ביניהם אשמה מה מהדבה והקנאה ויתעתדו מאז לגלי צרות:

אלה תלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים. ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלם:

(ב) ראוי לשית לב. א. אל אומרו אלה תולדות יעקב ואינו מזכיר רק את יוסף. ב. למה מודיענו שהיה בן שבע עשרה שנה ושהיה רועה את אחיו בצאן. ג. אומרו בצאן והיה לו לומר הצאן:
ד. למה מודיענו שהיה נער את בני בלהה כו'. וכן אומרו ואת בני זלפה מיותר שהיה די יאמר את בני בלהה וזלפה. ה. אומרו נשי אביו מי לא ידע כי נשיו המה. ו. איך יקושר אומרו ויבא יוסף כו' אל הקודם. ז. וישראל אהב, למה קראו ישראל ולא יעקב כאשר בפסוקים הקודמים:
ח. אומרו ויראו אחיו כו', כי אם אביו אהבו מה פשע יוסף על זה, שישנאו אותו:
אך הנה להסיר תועה מלב הרואה מעשה השבטים שבטי יה והקדוש אביהם איש האלהים, כי הלא מי יראה כאלה ולא יפלא, קדוש אלהים כיוסף ישא שמע שוא ויביא את דבתם רעה אל אביהם. ומי כאביהם קדוש ה' יקבלנה:
ומי כשבטים קדושי עליונים ישנאו את אחיהם ויקנאו בו ויביאוהו עד שערי מות, ואותו דמו להרוג וישליכו אותו אל בור נחשים ועקרבים, ובעלותם אותו מכרוהו לישמעאלים, האם אנשי אמת יעשו כמעשיהם. על כן היה מקום לאיש שוגה ופתי לחשוב מחשבות אשר לא טובות על זרע יעקב, לאמר, אולי חלילה וחס לא נכון לבם . עם אל. ואולי ידמו וישוו לזרע אחי אביהם עשו הוא אדום, או איזה דמות נערוך למו, כי על כן, זה מוציא דבה, ואלה נוטרי איבה. וגם אם על יעקב לא ישלחו רסן לשונם על קבלת דבת יוסף, באומרם כי ברית כרותה ללשון הרע שיקובל שמץ מנהו, הלא גם לבל יושר לבב יחשבוהו שלא כראוי לאיש כמוהו. על כן על כל הדברים האלו, באה תורת ה' תמימה ותאמר, מה יחשבון על זרע אלהים דמיון אל בני בליעל חלילה, כי הלא אלה, שהם יוסף וכל אחיו האמורים בפסוק, אלה תולדות יעקב, ולא בוי"ו ואלה תולדות יאמר עליהם, להוסיף על של עשו האמורים בפרשה הקודמת, כי כולו זרע אמת:
ושמא תאמר הלא מעשיהם בלתי טובים, אל תכביד אשמותם, כי הנני מודיעך גדר אשמת כל חלק מהם על ראשון ראשון. ומתחיל ביוסף ואומר יוסף בן שבע עשרה שנה ובו שני גרישי"ן כמגביה קול ואומר, יוסף אשר לא טוב עשה לכל מראה עיניך, אל לכובד עון תחשבנו, כי הלא בן שבע עשרה שנה נער ורך היה. ומנהיג את אחיו ומדריכם בהיותם בצאן מרוב חכמה וכשרון אשר בו. וזה היה בצאן ולא בבית אביו כי אביו היה הרועה אותם בביתו בחומותיו. ואם כן איך יחשד איש כזה לחוטא חטאה גדולה להביא שמע שוא:
ושמא תאמר כי מה שהיה רועה את אחיו היה מגאוה וגודל לבב לא מרוב חכמה וכשרון. לא כן הוא כי הלא והוא נער את בני בלהה מתנהג עמם כנער ומשרת. והטעם, להורות כי לא לבני שפחות היה מחשיבם רק לנשי אביו וזהו אומרו נשי אביו, ולא בלבד לבני בלהה שפחת אמו כי אם גם לבני זלפה:
ולא בלבד בהיותם ארבעתם יחד שאגב בני בלהה יכבד גם את בני זלפה, כי אם את כל כת וכת בפני עצמו, וזה אומרו את בני בלהה ואת בני זלפה ולא אמר בני בלהה וזלפה:
ושמא תאמר אם כן עתה תגדל אשמתו למה הביא הדבה רעה. אל יקשה כל כך הדבר בעיניך. כי הלא מה שויבא יוסף את דבתם רעה לא היה כי אם אל אביהם, למען יחפש בדרכיהם וידריכם בדרך ישרה כאב לבנים, ולא לזרים ככל מוציאי דבה שכוונתם לבייש את מי שנאמר עליו ולהבאיש ריחו בעיני העם. הנה ניתן התנצלות מה על יוסף:

(ג) ושמא תאמר אם כן יהיה יעקב כאשם שקבל הדבה שעל כן אהבו יותר על כל בניו כי אותו בלבד החזיק לכשר מכולם. לזה אמר וישראל אהב וכו', והוא בשום לב אל טעם רביע שעל ישראל, לומר הלא הקלנו אשמת יוסף, ואם תאמר נא מה אשיב על אביהם. על כן אמר כמגביה קול ואומר, וישראל שהיית בא להאשים, אל תעשה כן, כי על כן לא יעקב קראתיו כאן כי אם ישראל, כלומר ביושר לב היה מה שאהב את יוסף, לא על קבלו הדבה חלילה רק על כי בן זקונים הוא לו, בן שני זקונים, אחד כמשמעו שנית שקנה חכמה:
ואשר העדיף על אחיו הנה לא היה רק כתונת פסים, והוא כי כתונת הוא המלבוש התחתון שבכל המלבושים הבלתי נגלה כמעט, כאשר אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה פד טו) על פסוק על כתונת הפסים אשר עליו שאמרו כתונת הפסים הוא התחתון אשר עליו המלבוש העליון:
(ד) והלא תאמר הנה הקלת באשמת יוסף ואביו ומה תשיב על אחיו, שעתה תכבד יותר אשמתם, ואתה אמרת אלה תולדות יעקב שפסל את הראשונים כי זרע יעקב כולם צדיקים, ואיך לבשו קנאה ושנאה ואשר לא טוב עשו על מלא פסת יד משי כמו שאמרו ז"ל (שם). לזה אמר ויראו אחיו בטעם רביע במלת אחיו, כמרים קול ואומר, מה שתכביד אשמתם מאחיו על מה שבראיית כתונת הפסים עשו רעה, לא כן הוא, כי לא על בחינת המלבוש עשו, שאם כן היה להם לקנא ולא לשנוא. אך הוא כי ראו כי אותו אהב אביהם וכו' חששו פן קבל דבתם רעה, והוא לבדו היה צדיק בעיניו, על כן וישנאו אותו באומרם כי הוא עשה על ידי הביאו הדבה:
ושמא תאמר למה לא שמו לבם לדון את אביהם לכף זכות שעל כי בן זקונים הוא עשה הדבר ולא על קבלת הדבה. לזה אמר מכל אחיו, לומר שאם על היותו בן זקונים הוא הלא יותר בן זקונים הוא בנימין ואותו היה ראוי יעשה כתונת הפסים, אך אין זה כי אם חרב קבלת הדבה. וזהו אומרו מכל אחיו שהוא את כלם לגמרי לרמוז גם על בנימין, ועל כן לא אמר מכלם כי אם מכל אחיו, לרמוז גם את אשר לו בו עיקר האחוה מכל השאר:
עוד יתכן, כי מלמעלה היחל בהתנצלות אחיו, כי אמר ראו נא כי לא על התנשא יוסף עליהם שנאוהו, וגם לא על הביאו הדבה אם לא היה עולה על לבם שאביהם קבל ממנו, כי הלא בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן מתנשא עליהם רועה אותם ומנהיגם, ולא שתו לב, עם ראותם שעם בני הלחנות היה כנער ולא לבשו קנאה. וגם ויבא יוסף את דבתם רעה ולא שנאוהו. אך כאשר ויראו כי אותו אהב וכו' וחששו פן קבל האב וגעל בהם אז וישנאו אותו, הנה כי סבלו הרבה, וגם עתה לא היה רק כי מר להם היותם חוטאים בעיני ישראל אביהם. ועם כל זה לא הגיע לדבר לו סרה רק אל העדר דברו לשלום:
ואחר מצוא השנאה מקום לחול היתה הולכת ונוספת ומתרבה על יד החלום הראשון שנוא אותו ומשלילת דברו לשלום באו לדברו למלחמה המלוך תמלוך וכו'. ואחר הדבור עוד בהוספת שנאה וקנאה באו לידי מעשה הרעה, וגם הוא בהוראת היתר בעיניהם כאשר יבא בס"ד:
כלל הדברים כי כל האנשים ההם שלמים הם, ולא עם כבד עון היו חלילה, כי אם שהוא יתברך מדקדק עם חסידיו כחוט השערה. וכן אחשוב כוונו רבותינו ז"ל (שם) לתת התנצלות בעד השבטים במאמרם במדרש באומרם כתונת פסים אל תקרי פסים אלא פס ים, וז"ל לכו חזו מפעלות אלהים למה וישנאו אותו כדי שיקרע לפניהם את הים ע"כ.

וישלח

vayichlah

וישלח  יעקב  מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדם:

ראוי לשית לב, על הסברא היותר מתקבלת על פי ההכרחיות הידועים שהיו מלאכים ממש, א. למה בחר בהם מבאנשים. ב. כי הלא הדבר קשה להשתמש לצרכו ממשרתי עליון. ג. אומרו לפניו כי מי לא ידע שלא היו לאחוריו והיא הודעה לבלי צורך, ויש אמרו שהוא כי שלח מאשר היו לפניו הם המלאכים, ואם כן מהראוי יאמר מלפניו. ד. אומרו אל עשו אחיו מי לא ידע כי הוא אחיו. ה. סיימו המקומות ארצה שעיר שדה אדום. ו. אומרו ויצו אותם לאמר, כי אחרי אומרו באר היטב כה תאמרו כו' כה אמר כו', למה מקדים מלת לאמר, וגם היה די יאמר כה אמר עבדך כו', ולשתוק מכה תאמרון כו'. ז. מה ענין אומרו עם לבן גרתי כי לא נעלם ממנו. ח. אומרו ואחר עד עתה, וכן אומרו ויהי לי שור כו'. ט. איך היה זה למצוא חן בעיניו, ונהפוך הוא כי הלא יקנא ויאמר כי גנוב הוא אתו. י. אומרו וישובו כו' כי אומרו אל יעקב הוא מיותר. יא. אומרו באנו כו' והיה לו לומר הלכנו. ובמקום אומרו וגם הולך היה לו לומר וגם בא. יב. אומרו אל אחיך אל עשו מי לא ידע כי עשו הוא, וגם היה לו לומר אל אחיך עשו, ומלת גם מה בא לרבות. יג. ראוי להעיר קושיא על יעקב מה ראה על ככה כי חרד את כל החרדה הזאת, ואנה עזב כל הבטחותיו יתברך שהבטיחו והנה אנכי עמך כו' כי לא אעזבך כו'. וגם קושיא אל המלאכים אשר שלחם ולא אמרו לו למה זה תשלח מלאכים ומנחה, אל תירא יעקב, כי האלהים עמך ולא לחנם שלחנו לשומרך. וגם קושיא לאלהינו שלא גלה את אזנו אפילו אחר התפללו הצילני נא כו':

והנה לבא אל הענין נשית לב אל אומרו בסוף פרשה הקודמת ויעקב הלך לדרכו, א. מה ענין אומרו לדרכו. ב. אומרו ויפגעו בו כי לא יצדק בם לשון פגיעה, כי לא בדרך נכחו היו באים, כי אם יורדים שם מן השמים, והיה לו לומר וירא מלאכי אלהים, או וישא עיניו וירא והנה מלאכי אלהים. ג. מה חידש באומרו מחנה אלהים זה:
ד. שהיה לו לומר מחנה מלאכים. ה. למה קרא למקום ההוא מחנים:
אמנם הן אמת כי ברכות אביו מה' היו לו ליעקב כמפורש בספר הזוהר באר היטב, אך יעקב לא אץ, מהיות נדון בקרבו אולי גנובות היו עמו והיה צריך לרצות את בעל דינו. אך לא כן הוא יתברך עמו, כי אם נתונים נתונים המה לו מאתו יתברך כי מה' יצא הדבר, והוצרך להיות דרך ערמה כמפורש בספר הזוהר (תולדות דף קמג) מקביל אל ענין אדם וחוה עם הנחש:
והנה בבא יעקב אל הארץ כיבדו יתברך כבוד גדול על ידי מלאכיו מה שלא נעשה לו בצאתו מהר המוריה ללכת חרנה, והוא כי שם מלאכי אלהים עולים ויורדים ללותו בחוצה לארץ, אך עתה בשובו זולת מחנה מלאכי חוצה לארץ הבאים אתו, יצאו להקביל פניו מלאכי ארץ ישראל, טרם יסתלקו הבאים עמו, באופן שהיה כבוד כפול שמלאכי ארץ ישראל יצאו חוצה לארץ לכבודו, שנית, שטרם הסתלק מחנה חוצה לארץ באו מחנה ארץ ישראל והיה שם לשני מחנות יחד. ולשמא תאמר למה נתוסף לו עתה הכבוד הזה, האחד שטרם עלות אשר אתו, באו של ארץ ישראל, והשנית, כי אשר מתחלה לא רצו לצאת חוצה לארץ עתה יצאו למענו, לזה אמר ויעקב הלך לדרכו, לומר כי בהיותו בהר המוריה לא היה הולך לדרכו המתייחס לו הוא לארץ ישראל, רק לחוץ לארץ הפך שרשו, אך עתה הלך לדרכו אל הקדושה, על כן ויפגעו בו מלאכי אלהים, וזה ואומרו לשון פגיעה, שלא ירדו מהשמים במקום ההוא:
כי מלאכי ארץ ישראל המה, ואין יורדים רק בהר המוריה הוא שער השמים, ולא באויר חוץ לארץ, אך ודאי בארץ ישראל ירדו, ומשם באו נגד יעקב ויפגעו בו, כאיש הבא לקראת חבירו להקביל פניו. והוא הכיר זה, ויאמר כאשר ראם אין זה מחנה מלאכים כאשר היו מחנה אשר אתי, רק מחנה אלהים הם, מחנה המרכבה המיוחדים לאלהים, אשר הם הפנימים הם מלאכי ארץ ישראל בעצם. והוא כמתמיה איך יצאו חוץ לארץ טרם יעבור מעבר יבוק. עוד תמה תמיהה שנית, איך לא עלו תחלה אשר לווהו חוצה לארץ וירדו אחר כך של ארץ ישראל. על כן ויקרא למקום ההוא מחנים, לומר כי המקום ההוא זכה לשני מחנות יחד, מה שאין כן הר המוריה, כי אם מחנה אחד עולים ואחר כך יורדים אחרים:

או יהיה כי אם היה בלבד על ביאתו לארץ, אחר בא השני היה להם להסתלק מיד, על כן אמר בלבו, כי אין זה כי אם שה' חפץ אפייס את עשו על הברכות שנטלתי ממנו, והניח מלאכי חוצה לארץ שאשלחם אליו לשכך חמתו, על כן וישלח יעקב מלאכים, כלומר של חוצה לארץ הנקראים מלאכים סתם ולא מלאכי אלהים. וטעם אל היותם מלאכים ולא אנשים כיוון באומרו לפניו כו' כאשר יבא ביאורו בס"ד:
או יאמר ויאמר יעקב כאשר ראם מרחוק, הנה מלאכי אלהים הוא זה שלפני, (שהם) [עם] מלאכי חוצה לארץ שעמי גם הוא, ולמה באו אלו האחרים. אך הוא כי זה המקום בו מחנים, ואין זה כי אם שאשלח מהם כמדובר:
או יאמר ויאמר יעקב כו', בשום לב אל מאמר יעקב למעלה, אם יהיה אלהים עמדי, כי הלא נאמר לו הנה אנכי עמך, ואיך אמר כמסתפק אם יהיה אלהים עמדי. אך הנה השם המבטיחו אז היה שם הרחמים, כאומרו והנה ה' נצב עליו כו' אני ה' אלהי אברהם כו', והוא אמר הנה אנכי עמך ושמרתיך כו' שהוא על פי מדת הרחמים. והנה לפעמים מדת הדין מקטרגת ואשרי מי שאף מדת הדין תטיב לו, על כן אמר אם יהיה אלהים הוא מדת הדין עמדי ושמרני כו'. ועתה בבואו גם שראה הכבוד הגדול הזה שבאו מלאכי אלהים להקביל פניו, אמר כאשר ראם עדיין איני בטוח מפחד עשו פן אני חייב לו, כי הלא מלאכי אלהיב הוא מדת הדין זה, ואולי על פי מדת הדין איני בטוח כי אינן מלאכי רחמים, כנודע מספר הזוהר כי יש כיתות מיוחדים אל מדת ה'. והנה ראה לעומת זה כבוד גדול, כי המקום הזה הוא מחנים כי לא נסעו מזה המחנה האחת. על כן היה בספק אם הסכים הוא יתברך עמו בברכות אם לא, על כן וישלח מלאכים:
והנה כתבנו כי באומרו סתם מלאכים ואינו אומר מלאכי אלהים הם של חוצה לארץ. ועתה חל עליו חובת ביאור למה שלח מלאכים ולא אנשים וגם היות של חוצה לארץ, ונתן ארבעה או חמשה טעמים, והוא כי בא להכין עצמו לפיוס ולמלחמה ולתפלה ודורון, וראה כי היתה עת רצון, כי היו לפניו שתי מחנות מלאכים וטוב לבקש רחמים ולהכין עצמו לכל בעת ההיא:
וגם היה נחוץ לעבור מעבר יבק לארץ ישראל לבל עכב שם מלאכי ארץ ישראל הרבה, כי על כן נחוץ לקום בלילה לעבור המעבר ההוא:
ויעבר את כל אשר לו באישון לילה ואפילה ולא המתין עד הבקר כאשר יבא ביאורו בס"ד:
על כן אמר בלבו אין זה צריך בשש, ואם אשלחה אנשים לפני מהלך יומיים ושלש יתאחר הדבר, על כן צריך יהיו מלאכים כי מלאך אחד שלישו של עולם (בראשית רבה סח יב) דכתיב (דניאל י ו) וגוייתו כתרשיש תרי שש, באופן שבפסיעה אחת הנם אצל עשו. וזה אומרו תדע למה וישלח מלאכים למען עודם לפניו הם אל עשו בלי איחור:
עוד טעם שני והוא אל עשו אחיו כי שתי בחינות לו, אחת היותו עשו כי רשע הוא ועברתו שמרה נצח, בחינה שניה כי הוא אחיו ומפאת האחוה אפשר שב אפו ממנו, כמאמר רבקה עד שוב אף אחיך ממך כו', באופן צריך מלאכים יבחינו אשר בלבו אם טוב ואם רע, מה שאין כן לבשר ודם כי יוכל לחפות ולכסות שנאתו ולא יבחינו:
ועוד טעם שלישי והוא ארצה שעיר כו', והוא כי בביתו לא ישכנו רגליו, פעם בחוץ בשדה אדום פעם בשעיר, ולא יכוונו האנשים המקום אשר הוא שם, ויצטרכו ללכת אנה ואנה, על כן הוצרך מלאכים שלא יחטיאו:

עוד רביעית כיוון באומרו השמות, והוא כי הנה היו לפניו שמות עלי אדמות, מזכרת משטמותיו על יעקב בל ישכחו ממנו, כי עירו שעיר ובה יזכור משטמת הברכות אשר היו על יד היות ידיו כידי עשו אחיו שעירות, ומשטמת הבכורה שהיא על ידי האדום האדום שיזכור על ידי שדה אדום. באופן שאם היו אנשים, מסתכנים פן תעלה חמתו באפו, כי מזכרת תמיד לפניו בל יתקרר זעמו ויהרגם. ועל פי דרכו רמז טעם אל היות מלאכי חוצה לארץ באומרו ארצה שעיר שדה אדום, שהוא חוצה לארץ ואין לשלוח שם של ארץ ישראל:
עוד טעם חמישי כיוון באומרו ויצו אותם לאמר, והוא כי הנה יעקב היה חושש פן עליו חיוב הברכות ובקש לפייס בעליהן, אך הוא יתברך הקפיד על יעקב על הכנעו לפני עשו, כאמרם ז"ל על פסוק (ירמיה יג כא) ואת למדת אותם עליך אלופים לראש, כאשר הפליגו בזה במדרש (בראשית רבה עה ב) באומרם שהוא הקיץ את הישן:
והנה כתבנו כי גם יעקב היה כמסתפק אומר בלבו לו חפץ ה' להניחני ביד עשו למה הראני את כל זאת שתי מחנות מלאכיו יתברך. והנה המלאכים המה ידעו כי לא היה פחד, אך הוא, למען יגלו הענין שלח אותם והראה להם מורא ופחד, באמור להם כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב, לראות אולי יענו ויאמרו אליו החנם שלחנו ה' עליך אם לא לשמרך מעשו ודומה לו ולמה תירא ממנו ובזה ייטב לבו, ואם נהפוך הוא גם כן יגלו אזנו, וזהו אומרו ויצו אותם לאמר, כלומר מה שויצו אותם ולא לאנשים, הלא היה לאמר כדי לאמר הם לו, כי יאמרו לו הענין ויגלו הדבר, מה שאין כן אם היה משלח אנשים. אך המה ראו כי הוא יתברך הסתיר ממנו גם המה הסתירו:
והוא יתברך הסתיר על אשר לא בטח בעצם ונכנע לפניו עם שהוא מתנצל לפניו על הדבר כאשר יבא בס"ד. והמלאכים עם שידעו כונתו יתברך הסתירו על הסתירו יתברך. וזו אצלי אחד מכוונות הכתוב באומרו וישובו המלאכים כו' לאמר, כלומר כי מה ששבו אליו לאמר הדברים הנם כמייראים אותו. לא שלפי האמת היה פחד, רק אל יעקב כדי לאמר תשובה היו הדברים ההם לעשות שליחותו. אך לא כן האמת מאתו יתברך:

ויצא

תורת משה על בראשית – פרק כח פסוק י-יב

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא:
ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו:

ראוי לשום שכל והבין במקראות בהעיר קצת מההערות הראויות להעיר הלא המה. א. קשר אומרו ויצא יעקב וכו' אל לכת עשו אל ישמעאל, והפסיק בין ענין יעקב בענין עשו, כי זולת מה שכתב רש"י ז"ל ראוי לחפש אחר טעם שיהיה ענין אל הנוגע ליעקב. ב. כי הליכת יעקב פדנה ארם נאמר זה שלש רגלים. אחת וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם כו', שנית וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם, שלישית ויצא יעקב מבאר שבע. ג. באומרו למעלה וירא עשו כי בירך יצחק את יעקב וכו' ואחרי כן הוא אומר וירא עשו כי רעות בנות כנען וכו' והפסיק בין שני הכתובים בפסוק וישמע יעקב אל אביו ואל אמו, כי הלא יקשה למה לא גמר כל מה שראה פעם אחת, וריחק ראיותיו וישם בין הדבקים מה ששמע יעקב, ולא יתכן לומר שבכלל מה שראה עשו הוא ששמע יעקב אל אביו וכו' שאם כן למה אמר וירא פעם שנית. ועוד כי איך ראה שוילך פדנה ואחר כך כי רעות בנות כנען, ונהפוך הוא, כי זה ראה מיד כשדבר לו אביו טרם לכת יעקב, ועוד שמה שדברה לו אמו שעשו מבקש להורגו לא יתכן ששמע עשו שאין ספק כי בסתר דברה:
ד. מה צורך הודיע לנו שראה כי בירך יצחק את יעקב ושלח אותו וכו', כי אל מה שנמשך לעשו מזה שהלך אל ישמעאל אינו מעלה ומוריד מה שראה כי בירך כו' רק מה שרעות בנות כנען וכו'. וכן אמרו בברכו אותו הוא מיותר. וגם אומרו ויצו עליו לאמר מלבד הייתור אין מלת לאמר צודקת כלל כי אינו לאמר לזולת. ועוד שהוא הפך הסדר ושלח אותו ואחר כך ויצו עליו לאמר ומהראוי היה יהפך ויאמר ויצו עליו כו' ואחר כך ושלח אותו כו'. ה. אומרו ויצא יעקב אחר אומרו למעלה וילך פדנה ארם והלא היציאה קודמת אל הגעת מקום החפץ. ו. כפל הפסוק ויצא וכו' וילך וכו' שאם הלך מי לא ידע שיצא. ז. אומרו וילך חרנה אם כבר הלך לחרן איך אחר כך פגע במקום, עד שהוצרכו רבותינו ז"ל (חולין צא ב) לומר שאחרי היותו שם אמר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי וחזר לחרן ואז ויפגע וכו'. ח. אומרו ויפגע במקום שאם להורות שקפצה לו הארץ יוכל ללמדנו בבלתי אומרו לשון פגיעה, כי הלא רבים קפצה להם הארץ כאשר מנאום רבותינו ז"ל (בראשית רבה נט טו) בפסוק הרעשת ארץ פצמתה, ולא אחד בהם נאמר בו לשון פגיעה ולא דבר ריק הוא. וידוע מאמר רש"י ז"ל על זה שהוא להרכיב שני דברים תפלה וקפיצת הארץ, ולרש"י ז"ל שנעתק הר המוריה ובא לכאן יותר היה ראוי יעתק לוז וילך להר המוריה ולא שרב יעבוד צעיר. ט. מה ענין הודיע אלהים אותנו כי בא השמש ושלקח מאבני המקום וששכב במקום ההוא על דרך הפשט. י. למאמרם ז"ל (חולין שם) כי בא השמש שלא בעונתו למה עשה ה' ככה ואין מעצור לה' להלינו שם באופן אחר מבלי העריב השמש שלא בעונתו. יא. מה ענין החלום הזה אשר חלם, הבא נבא אל דרך ישר בלתי מסתבך בסבכי אמירים אשר לא בשורש גזע פשט הכתובים המה. יב. מה ענין מלאכי אלהים עולים ויורדים אם עולים תחלה או יחד שתי הכתות כמאמרם ז"ל:
והנה לבא אל הביאור נשאלה טוב טעם אל יציאת יעקב מארץ כנען וילך חרנה בידיעת עשו כי הולך הוא, כי הלא ידע עשו ושמע מפי יצחק אביו בברכו אותו ושלח אותו פדנה ארם, ולא פחד ורגז לאמר כי עשו אחיו יחם לבבו ופן בחרב יצא לקראתו. ולא נאמר כי בטח בצדקו או כי ידע כי בחיי אביו לא יהרגנו כי הלא אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה סח ב) שגדל אימתו מעשו ואמר אשא עיני אל ההרים אל ההורים הם האבות ואמר מאין יבא עזרי:
וגם שאחרי כן זאת השיב אל לבו ואמר עזרי מעם ה' וכו'. עם כל זה לא יותר לאיש צדיק לסמוך על הנס ולהביא עצמו לידי סכנה, שהלא חבי כמעט רגע כתיב. ולכאורה היה אפשר לומר כי הן זאת כוונת אומרו ויצא וגם וילך שהיה לו לומר ללכת כי הלא אחר כך הוא אומר ויפגע כו'. אך יאמר במה שנזכירה מאמרם ז"ל (מגילה יז א) כי בן ששים ושלש שנה נתברך יעקב וארבע עשרה שנה נטמן בבית מדרשו של שם ועבר הרי שבעים ושבע, ושבע שנים עבד את לבן ברחל הרי כי בן שמונים וארבע שנה נשא אשה. הנה יראה מדבריהם כי בצאתו מבאר שבע לא החזיק צדיק דרכו לחרן רק הלך אל מקום מדרשו של שם ועבר ואחר ארבע עשרה שנה הלך חרנה, ואין זה רק כי ידע כי מיד בצאתו את העיר לא הרחיק לא ימיתנו רק אחר התרחקו מבית אביו. לכן מה עשה לגנוב דעתו עיקם עליו את הדרך והלך לו בארץ ישראל עצמה אל מדרש עבר להתחבא שם ארבע עשרה שנה. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (שם) נטמן בבית מדרשו וכו' כי טמון מעשו היה שם ואחרי כן משם נסע חרנה אשר לא ידע עשו את עתו אשר ילך בו:

וזה יתכן הוא מאמר הכתוב כי שתי נסיעות עשה אחד (י) ויצא יעקב מבאר שבע שלא היה רק יציאה מן המקום אשר עשו בו לא ללכת חרנה והוא אשר נטמן בבית שם ועבר, ואחרי כן וילך חרנה שהיתה אז הליכה לחרן בלי יציאה מבאר שבע. ואין כוונת הכתוב ללמד הגעתו לחרן שיקשה עלינו אומרו ויפגע אחר שוילך חרנה, רק עשותו שתי מסעות, א. ויצא:
ב. וילך כו':
אך הדרך ישכון אור ליישב כל אשר הערנו הלא הוא כי תורתנו הקדושה תעיר לנו אזן להשמיענו כי הוא יתברך למען הציל את הצדיק מרעתו מעור פקחים ופוקח עורים. והן זאת חשבתי למשפט בכונת סמיכות הפרשה אל שלפניה ואל ענין פגיעת יעקב במקום. ובא השמש שלא בעונתו. והיות המלאכים עולים ויורדים בו וה' נצב עליו. והוא יען כי גדול כבוד הצדיק לפניו יתברך כי הוא מקיים את העולמות כלם, ואת כל מעמד שלשתן קנה בצדקתו ונתונים נתונים המה לו על עבודתו ועל משאו. והוא בשום שכל והבין מסרה אחת הלא היא כי שלשה ועיני הם במקרא, ועיני לאה רכות, ועיני ישראל כבדו, ועיני רשעים תכלינה. והענין כי הנה הורנו יתברך גודל השגחתו ושום כל מעייניו ליישר דרך הצדיק ולהרים המכשלות ולשים המעקשים למישור למען ילך לבטח דרכו ורגלו לא יגוף. והוא כי הלא ידענו כי הן זאת היתה עם עשו לכבד את הוריו ולשמוע בקולם כמאמרם ז"ל במסכת קדושין (לא ב) אל המשבח עצמו שכיבד את הוריו אמרו לו עדיין לא הגעת למה שהיה מבבר עשו. והנה מהדבר הלז היתה יוצאת תקלה גדולה אל יעקב וללאה, והיא כי הלא עשו שמעה אזנו ותבן לה כי רעות בנות כנען וטובות בנות לבן בעיני יצחק אביו, כי כה אמר לא תקח אשה מבנות כנען קום לך פדנה ארם וכו' וקח לך וכו' מבנות לבן אחי אמך, והנה אם כאשר שם על לבו כי רעות בנות כנען ישים גם כן כי טובות בנות לבן בעיני אביו, היה הולך אל לבן כאשר הלך אל ישמעאל ולפחות יקח הוא את הגדולה לאה ויניח את הקטנה ליעקב, ואם כה היה עושה היה נופל כריסא בבירא כי יאבד מנוס מיעקב, או לפחות ילוה אליו בדרך והוא בורח ממנו ויפגענו בחרבו הקשה כי לא ישא לו פנים כאליפז בנו, וגם ללאה יימר לה מאד כי הלא אשר היה עיני לאה רכות הלא היה מלבכות בל תפול בגורל עשו פן מהר ימהרנה הגדולה לגדול והקטנה לקטן. לכן מה עשה הוא יתברך ראה והתקין גם שניהם באשר שם שומה בלבו בל ישית לב אל כל דברי אביו רק על מחציתה, והוא בל יפנה אל אומרו כי טובות בנות לבן רק כי רעות בנות כנען, ועל ידי כן הלך עשו אל ישמעאל ולא אל לבן, וזהו וירא עשו כי רעות בנות כנען וכו' ולכן וילך עשו אל ישמעאל וכו', ועל ידי כן ויצא יעקב מבאר שבע:
והוא כי בראות יעקב שהלך עשו אל ישמעאל ולא היה נמצא אתו בעיר אז ויצא, וגם על ידי כן וילך חרנה שאלמלא כן לא היה עשו מניחו להגיע שם כאשר הניחו אליפז אשר נשאר פה בצואת אביו:
והנה היה מקום לבלתי הגדיל הנס ולומר אולי לא שמע עשו מאביו חלוקת היות טובות בנות לבן רק כי רעות בנות כנען, או גם כי נאמר ששמע עלה אל רוחו הקשה כי לא מבחור בבנות לבן מבנות ישמעאל צוהו עליהן רק חדא מנייהו נקט, או שכל עיקר מאמר יצחק לא היה רק לא תקח אשה מבנות כנען, כי אם על פי דרכו שהראה לו מקום שירצו להתחתן בו מחמת הקורבה. לכן הקדים ואמר וירא עשו כי בירך יצחק את יעקב ושלח אותו פדנה ארם, לומר, לא מבלתי שמוע ששלח אותו פדנה ארם לא שת לבו, גם לזאת, כי הלא וירא עשו כי בירך יצחק והוא לקחת לו משם אשה, ואם כן אין לומר ששמע תחלת מאמרו לא תקה אשה מבנות כנען ואשר ברך אותו בסוף מאמרו, ואשר היה בנתים שהוא מבנות לבן לא ראה. וגם הטענה השנית לומר שלא מהיות אושר בהדבק בבנות לבן צוה עליהן איננה, כי הנה בכלל מה שראה עשו הוא שלח אותו פדנה ארם בברכו אותו כי דבק היה צווי קחת מבנות לבן אל הברכה וזהו ושלח וכו' בברכו אותו. וכן היה וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך ויתן לך את ברכת אברהם, וגם השלישית לומר אולי עיקר הדבר היה צווי לא תקח מבנות כנען אלא שגמר בעצה אחת ואם כן תהיה הברכה חוזרת אל העיקר, לא כן הוא כי אם בכלל מה שראה עשו הוא ויצו עליו לאמר לא תקח אשה וכו' כי מה שצוה עליו לא תקח אשה לא היה העיקר על עצמות הדבר רק הכנה אל מה שעתיד לגמור ולומר קום לך פדנה ארם וכו' כי הוא העיקר, וזהו ויצו עליו לאמר לא תקח וכו' כי צווי זה היה כדי לאמר ולא למען הדבר עצמו, ואם כן מה היה שלא שת לבו רק אל כי רעות בנות כנען. לזה אמר וישמע יעקב אל אביו וכו' לומר כי על ידי מה שבענין הלז זולת צדקת יעקב עשה גם כן מצות כיבוד אב ואם וישמע אל אביו ואל אמו שצוהו ללכת פדנה ארם, על ידי כן נמשך שהפליא עשות הוא יתברך שוירא עשו כי רעות וכו' ולא כי טובות בנות לבן, ומזה נמשך שוילך עשו אל ישמעאל ושיצא יעקב מבאר שבע ולא יצא גם עשו ושהלך חרנה שאם לא כן לא היה מגיע חרנה:

ועוד הורה לנו הוא יתברך באומרו וישמע יעקב וכו' כי מאז שמע אל אביו. ואל אמו העלה עליו הקב"ה כאילו כבר וילך חרנה, כי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה שהיא לעשות מצות אביו ואמו צירפה למעשה, כי וירא עשו וכו' כמדובר. נמצא כי הוא יתברך עוור את עיני עשו מראות כל דברי אביו רק מחציתם כאמור בשעור הכתובים, שאף על פי שראה הכל כי וירא עשו וכו' עם כל זה בזכות שוישמע יעקב כו' שפתח אזנו לשמוע אל אביו ואל אמו, סגר ה' ביד עיני עשו ולא ראה רק כי רעות בנות כנען ולא כי טובות בנות לבן, וזהו וירא עשו כי רעות וכו' כאמור. והיה זה שלום ליעקב וללאה כי שמע ה' קול בכיה לבל תפול בגורל הרשע. וזהו ענין המסרה שלשה ועיני הם וכו' והוא כי הלא שתים זו עשה הוא יתברך עם לאה. א. שלא תפול בגורל עשו. ב. שתנשא ליעקב. והנה אם כאשר בערב החליף לבן את רחל בלאה היה מקיים יעקב מאמרם ז"ל (כתובות עה ב) חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו יפה יפה, שעל ידי כן היה רואה כי הנה היא לאה טרם יבא אליה היה משלחה מביתו באומרו הלא ברחל עבדתי ולא היה נושא אותה, וכן אם היו עיני עשו פקוחות לראות כי טובות בנות לבן בעיני יצחק אביו היה לוקח אותה. והנה שערי דמעתה לא ננעלו מלפניו יתברך לכן מה עשה הוא יתברך הכביד עיני יעקב מהסתכל בה פן יגעל בה טרם יבא אליה, ואת עיני עשו סימא מראות כי טובות בנות לבן, לבל יחמדנה עשו ולבל יגעל בה יעקב. וזה שיעור המסרה על ידי מה שעיני לאה רכות פן תפול בחלק עשו כי אם שתנשא ליעקב, לכן מה עשה האלקים שעיני ישראל כבדו מלבדוק אותה, ושעיני רשעים כעשו תכלינה ולא יביט אל כי טובות בנות לבן רק אל כי רעות בנות כנען כמדובר:

פרשת תולדות

תולדות

פירוש האלשיך ז"ל – ספר תורת משה על בראשית – פרק כה פסוק יט-כב

ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי לו לאשה. ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה הוא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו. ויתרצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ה':

(יט) ואלה תולדות יצחק בן אברהם וכו' הנה ראוי לשים לב אל אומרו בן אברהם, כי מה בא ללמדנו. והנה אמרו רבותינו ז"ל במדרש רבה (סג ב) וז"ל עטרת זקנים בני בנים (משלי יז ו) ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברם נקרא אברהם יצחק נקרא אברהם דכתיב ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם. יעקב נקרא שמו ישראל דכתיב לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל וכו', יצחק נקרא שמו ישראל דכתיב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב. אברהם נקרא ישראל, רבי נתן אמר מילתא עמיקתא היא, ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים ובארץ גושן שלשים שנה וארבע מאות שנה ע"כ. וראוי לשים לב למה אמר שאברם נקרא אברהם שאינו מן הדרוש:
וכן אומרו יעקב נקרא ישראל. ולמה אברהם לא נקרא יצחק כמו שנקרא ישראל. וכן יעקב לא נקרא אברהם כמו שיצחק נקרא אברהם, ולמה יצחק נקרא אברהם וישראל:
אך הנה תחלה הוקשה לו אומרו בן אברהם שהוא מיותר, ועל זה לתרץ הענין הביא פסוק עטרת זקנים בני בנים. כי הלא קשה בו למה לא אמר בנים כי אם בני בנים, ועוד למה לא אמר ותפארת בני בנים אבותם מעין ראש הכתוב, ועוד שנכנס בעטרת ויצא בתפארת. לכן אמר הנה אברהם קנה שלמות שהיה תחלה אברם כמה שאמרו ז"ל (ברכות יג א) ראש לבני מדינתו ונקרא אברהם ראש לכל המון גוים, אמר שיצחק גם כן קנה מעלה זו שהיה אב לכל המון גוים, וזהו בן אברהם אברהם, כי גם יצחק בן אברהם נקרא אברהם, ואם לא היה אומר בן אברהם לא היה נדרש שנקרא אברהם, והוא כי אברהם הנזכר פעם שנית עולה לכאן ולכאן לומר שבן אברהם נקרא אברהם ולומר שאברהם הוליד וכו'. על דרך מאמר רבינא בגמרא (בבא מציעא סא א) על פסוק את כספך לא תתן לו וכו', שאומר בנשך ובמרבית משמע שמשמש למעלה אל הכסף ולמטה אל האוכל:
אמנם יעקב קנה שלימות גדול מזה, כי נקרא ישראל שלא בלבד הוא גדל על המון גוים כי אם גם על מלאכים. וזהו לא יאמר וכו' כי שרית עם אלהים וכו', לכן אין יעקב צריך ליקרא אברהם כאשר הוצרך יצחק, כי אדרבא הוא עולה על כלם, והם צריכים להתעטר בכתרו שיצחק נקרא ישראל ואברהם נקרא ישראל. וזהו עטרת זקנים בני בנים כי אברהם ויצחק עטרה שלהם ישראל, שהוא עטרה שמשוה הוא יתברך אותם אליו במה שהוא משתרר על מלאכים, אך יעקב ויצחק אינם מתעטרים באברהם, כי אדרבה אברהם ויצחק מתעטרים ביעקב שנקרא ישראל. והוא כי אין נקרא עטרה אלא הקרא ישראל שמשתרר על מלאכים, כי הקרא יצחק אברהם שהוא אב להמון בני אדם תפארת בלבד יקרא, וזהו ותפארת בנים אבותם. והביא ראיה מאומרו ומושב בני ישראל על בני אברהם כי מלידת יצחק מתחילים השנים הנזכרים:
ועוד קשה על פשט הכתוב אומרו אברהם הוליד את יצחק שהוא מיותר, וגם שקצת תירצו במאמר הנזכר אין מספיק להעלות ארוכת ייתורו. והנה אמרו רבותינו ז"ל (תנחומא פרשת תולדות א) שהיו לצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והיו הכל אומרים אברהם הוליד את יצחק, ע"כ. והלא כמו זר נחשב להסיר הוא יתברך תועה זו מלב הדור ההוא אחר היות יצחק בן ששים שנה, ואם היה מעת שנולד יצחק, למה הודיענו יתברך זה פה ולא בזמן שנולד:
אמנם יהיה כי בעת הלידה לא יאמינו המון העם לקול לצני הדור וישימו לאל מלתם כי גדול אברהם ושרה בעיני הכל, אך עתה בראות כי נולד עשו מרבקה ולא משפחה כישמעאל מהגר רק מאשתו הצדקת, לכן יחליפו כח לצני הדור לשוב אל קיאם כי מאבימלך נתעברה שרה ונולד יצחק ועל כן יצא ממנו עשו. ועל כן בבא התורה לספר תולדות יצחק סיפרה הוראת היות שאברהם הוליד את יצחק, זה הוא לדרך רבותינו ז"ל. ועדיין צריך להשיב לפי פשוטו של מקרא:

ועוד אומרו ויהי יצחק וכו' כי הנה כל זה היה ראוי לאומרו בעת הנישואין ולא בעת הלידה אחר עשרים שנה. וגם מה בצע לדעת בן כמה שנים היה בקחתו את רבקה. וגם הודיעו שהיתה בת בתואל הארמי ומפדן ארם אין צורך לאומרו, ומה גם כי הכל נאמר למעלה. ועוד אומרו לו לאשה כי מלת לו מיותרת. ועוד אומרו ויעתר וכו' מהו לנכח אשתו כי רבותינו ז"ל (בראשית רבה סג ה) דחקו שהיו זה בזוית זו וזו וכו'. ועוד אומרו ותהר רבקה אשתו מי לא ידע כי רבקה היתה אשתו. ועוד אומרו ותאמר [אם כן] למה זה אנכי כי טבע אומרו אם כן הוא להוציא נפקותא, אך אומרו למה וכו' היא תלונה ולא נפקותא:
אמנם הנה לבל יתחמץ לבב אנוש באמור מה זה היה ליצחק הוליד עשו הוא אדום. ועוד שנית כי הוצרכו תפלות הרבה כעתר כמו שאמרו ז"ל (ילקוט שמעוני תולדות רמז קי) ומה חטא יצחק להמנע הולדתו עד הרבות תפלה. על כן כוונה תורתנו הקדושה להזכיר עתה ייחוסה, אשר היא בת בתואל הארמי אחות לבן הארמי, כי להיותה בת בתואל, לא היתה זוכה להתעבר ולהבנות מיצחק עד הרבו להתפלל. ולהיותה אחות לבן יצא עשו דומה לאחי האם:
והנה טרם גלות תורתינו הקדושה ענין זה, הקדימה להסיר פתחון פה מאיש שוגה ומפתי בל יאמר הלא גם יצחק קרוב לשני אלה לו, כי גם כי אביו צדיק הלא תרח אבי אביו עובד צלמים היה ובני בנים הרי הם כבנים וכאב ליצחק יחשב גם הוא, וגם אחיו הוא ישמעאל, באופן שאם היא בת בתואל ואחות לבן גם הוא כבן תרח ואחי ישמעאל. על כן קודם כל דבר אמר אלה תולדות יצחק בן אברהם, לומר אל נא תייחס מחמת התולדות את יצחק לבן תרח ואחי ישמעאל, כי הנה אינו רק בן אברהם, כי מאברהם מתחיל העולם כנודע, ותרח כלא היה, כי עד אברהם הוא כמו שכובר החול בכברה עד ימצא המרגליות, וגם לא לאחי ישמעאל, כי הלא אברהם לא יחשב רק כמוליד את יצחק ולא את ישמעאל כמאמר הכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע. וזהו אברהם הוליד את יצחק, כלומר ולא את ישמעאל, ואם כן איפוא אין ענין התולדות כי אם ממשפחת האם:
ולבל נאמר אם כן איפוא למה לקח יצחק בת רשעים שתגרום לו פגם. והנה הנושא אשה בלתי הגונה לו, הלא יקרה מאחד משתי סבות, או להיותו בחור מעם, נער ורך, כי בנערותו לא שת לבו אל משפחתה כי כן יעשו הבחורים לתת עיניהם ביופי ולא באביה ואחיה. או לסבה אחרת, והיא כי במקומו ועירו לא מצא טובה הימנה, ויהי עליו לטורח ולבקש ממרחקי ארץ:
על כן אמר כי הנה שתי אלה לא היו בזה, האחד כי הנה, (כ) ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו וכו' בת בתואל, כי גדול בן ארבעים לבינה היה ולא נער ורך בקחתו את בת בתואל הארמי. גם הסבה השנית אינה כי לא לבלתי הטריח עצמו לבקש ממרחק נשא המזדמנת לו, כי אדרבה הניח בנות ענר אשכול וממרא וכל בנות עירו וישלח עד פדן ארם במרחקי ארץ לקחת בת בתואל אחות לבן, וזהו אומרו מפדן ארם, ואם כן איפוא למה לקחה, לזה אמר לו לאשה, כאומר כי זאת היתה לו לאשה מתחלת ברייתה בת זוגו צדקת כמוהו, כי היתה כשושנה בין החוחים:
(כא) ואחר הקדמתו זאת פירש הרעות המתרגשות מהיותה בת בתואל ומהיותה אחות לבן, ואמר, על אומרו בת בתואל ויעתר יצחק וכו', כי על כן הוצרך להעתיר שהוא רבוי תפלה:
והיתה התפלה לנוכח אשתו, לומר שישקיף ה' וירא בחינות נוכחיות היותה אשתו, כי היא מקבילה אליו באיכות נפשה, כי בת זוגו היא, ולא אל אביה, כי אם היא עקרה הוא מצדה על מולדתה, וזהו אומרו כי עקרה היא ויעתר לו ה', כי הביט אליו, ותהר רבקה על היותה אשתו, עם היות לה עכוב מפאת בתואל להיותה בתו:

(כב) ועל היות[ה] אחות לבן אמר, ויתרוצצו הבנים וכו' ותאמר וכו', והוא כי הנה במסכת יומא (פב א) אמרו רבותינו ז"ל ההיא איתתא דהריחה ביום הכפורים ולחשו לה באזנה דיום הכפורים הוא ונחת דעתה ונפק מיניה רבי יוחנן וקרו עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ואתתא אחריתא לא אתיישבא דעתה ונפק מינה שבתי אוצר פרי וקרו עליה והרשעים כים נגרש. הנה כי הרעשת עובר בבטן הוראת רשעת העובר:
והנה אם היה יעקב לבדו לא היה רוצץ, כי אם בהיות עשו עמו, ועל שהיה יעקב רואה הנגדיי אליו היה מוכרח לנגדו גם הוא, וזה נמשך לה מהיות[ה] אחות לבן, ועל כן בראותה הרצוץ, אמרה הנה אין זה רק שאולי העובר בלתי כשר, ואין זה רק על היותי אחות לבן, ואם כן למה זה אנכי, כי מה הועלתי אנכי מצד עצמי שאני צדקת אם איני מספקת לתקן גרמת נזק אחי:
הנה זהו הדרך האחד האפשרי בכתובים:
עוד יתכן דרך ישרה שיבור לו האדם, כי בה יתיישבו גם הערות מלבד אלה מענין רב. והן ראשונה שום לב אל וי"ו שבואלה תולדות. כי הנה כלל בידינו כי ואלה מוסיף על הראשונים ואיך יוסיף על תולדות ישמעאל האמור למעלה:
וגם על הסדר כי תחלה מזכיר תולדות יצחק ואחר כך תולדות אברהם שהוליד את יצחק ואחר כך נישואי יצחק עם רבקה. ועוד כי הולדת אברהם את ישמעאל לא יפלא כי היה מהגר המצרית אך לא משרה, ואם כן מה פשעה רבקה שיצאת ממנה ומיצחק עשו הרשע, ולמה אם עתיד להוליד צדיק ורשע, למה לא השיאו הוא יתברך אשה זולת רבקה שיצא ממנה עשו כאשר באברהם שנשא הגר להוליד את ישמעאל. ועוד מה זה היה שלא הוציא הוא יתברך את יעקב ועשו כל אחד בפני עצמו בשני עבורים והיה נתקן צער רבקה, ומה גם לאומר (עי' תנחומא תצא ד, בראשית רבה סג ו) כי על ידי כן הפסידה עשרה בנים, שהיתה עתידה להוציא שנים עשרה שבטים ואמרה למה זה אנכי מנין ז"ה, ואילו היו אחד אחד לא נצטערה ולא הפסידה עשרה בנים. וגם לא היה מצטער יעקב בבטן בשכונת עשו תשעה חדשים, וגם היה נתקן קנות הבכורה, כי היה נולד יעקב ראשונה בכור מן הבטן. וגם ישקיט ריב הברכות כי בהיות יעקב בכור היה מברכו אביו מבלי יגנוב יעקב ברכותיו. כי הנה מאומרו ויקרא את עשו בנו הגדול וכו' יורה כי את הגדול היה חפץ לברך. וכן יקשה אפילו אחר היותם תאומים, כי טוב היה יצא יעקב ראשונה, ולא היה ריב בכורה וברכה:
והנה לבא אל הביאור נזכירה מאמרם ז"ל בפסיקתא (ילקוט שמעוני רמז קי בשם מדרש אבכיר) ויצא הראשון אדמוני, למה, שכשהיה בבטן אמו שתה כל דם נדות אמו ע"כ. והלא כמו זר נחשב כי הנה אין דם נדות למעוברת:
וגם העובר אינו בחיריי כי כח אין בו לשתות אשר יבחר, כי אם מאשר תאכל ותשתה אמו, וזה חלק כחלק כיעקב כעשו, ואיך ישתה האחד מה שלא ישתה חבירו והמה בבטן אחד. ועוד שנית נזכירה מאמרם ז"ל (בראשית רבה כח ד) – דבר צוה לאלף דור, זו התורה, אלא שראה הקב"ה שיהיו הדורות מכעיסין וכו' נטל תתקע"ד דור ושתלן בכל דור ודור. והנה ראוי לדעת למה היה ראוי להנתן דת לאלף דור, ולמה החסיר מהם תתקע"ד דורות ולא פחות או יותר:
אמנם הנה כתבנו במקומה, שלמה שרצה הקב"ה שידעו ישראל כי לכל אחד ואחד מכלם היה נותן כל התורה. הוצרך לדבר עם כל אחד ואחד לאמר לו בלשון יחיד אנכי ה' אלהיך שהיא השגת נבואה בהקיץ פנים בפנים שישמעו מפיו ויתנבאו כל איש ישראל ולא יבצר גם אחד, אשר היה בלתי אפשר אם לא בהפסק מכלם זוהמת נחש, כי על כן כשישראל עמדו על הר סיני פסקה זוהמתן זכו לקבל התורה והוכנו לשמוע מפיו יתברך תורה שהיא נבואה ובהקיץ ופנים בפנים ואיש לא נעדר מהשגה זו, שהיא אצלי על שפסקה זוהמתן כמבואר במקומו באר היטב. והנה כשברא ה' אלהים אדם על הארץ, זך בלי שמרי זוהמא בראו, ויניחהו בגן עדן, וכאשר הוטמאה חוה ויטמאהו גם הוא, ראה הוא יתברך והנה להתם חלאת הזוהמא ההיא לאט לה היה צריך אלף דור, וזהו דבר צוה לאלף דור זהו התורה. אך בראות כי באלף דור בלי תורה המכשירתן לא תותך הזוהמא, כי רעה בחירתם ויאבד העולם הבלתי מתקיים בלי תורה, לכן סילק תתקע"ד דור וישאר כ"ו כמספר אותיות שמו יתברך, למען בעבור שמו הגדול יתקיים העולם גם שלא תהיה תורה בעולם המקיימתו. אך ראה והנה היה כדבר נמנע להתיך בכ"ו דורות מה שהיה צריך אלף דור להתיכה, לכן מה עשה הקב"ה חשב מחשבות למרק בכ"ו דורות שיעור מופלג עד הטהר כל חלאת זוהמא מהם, והוא מאברהם עד מתן תורה, והוא שצרפו בכבשן האש והביאו לארץ ישראל עד תשלום עשר נסיונות באופן מירוק חלק רב מאד. ואחרי כן להביא את יצחק, למען יצא כמעט טהור מזוהמא סיבב ישא את הגר כי למה שהיא מצרית תשאב מזרעו בחינת הזוהמא. וזאת שנית עשה הוא יתברך שלא צוה לו שימול עד נולד ישמעאל, שעל ידי שני דברים אלו אחד היות הגר המצרית כלי לשאוב הזוהמא, והיות אברהם עדיין ערל כי הערלה גם היא תמשוך הבחינה ההיא, למען תשאר בחינת הקדושה לצאת משם יצחק אחר, שנימול אביו:

והוא מאמרם ז"ל בבראשית רבה (מו ב) למה לא נמול קודם שנולד ישמעאל כדי שיצא יצחק מטפה קדושה שהוא מה שכתבנו. ועוד הוסיף הוא יתברך והוא במאמר הנזכר שלא נולד יצחק עד יהיה אברהם בן מאה שנה "כשבוטל יצרו כשבוטלה תאותו משנקשר דמו משנצרר דמו" שהוא כמו שאמרו ז"ל "קנמון אני מעמיד בעולם כו"' שהוא כמעט שלא על ידי יצר הרע היתה הולדתו. ועוד הוסיף הוא יתברך שלא ילדתו אמו בנערותיה שמתיילד על ידי דם נדות, על דבר שדם נדות הוא מחלאת זוהמת נחש כנודע, ומהדם היא עיקר יצירת הולד, כי אם בזקנתה ואז השיבה לנערותה בהשגחת נסיית, באופן שאפילו שאז פרסה נדה אחרי זקנתה אינו דם טבעי הבא מזוהמא. נמצאת הזוהמא מתמעטת שיעור מופלג מאברהם ליצחק. ועדיין לא יבצר מהשאר ביצחק עדיין קצת זוהמא, ולכן הוא יתברך מירק אותו על ידי עקידה וכשבא להוליד להוציא את יעקב שתהיה מטתו שלמה, הנה היה צריך עשות כאשר עשה אברהם שהטיל הזוהמא בהגר, אך היה בלתי אפשר לישא זולת בת זוגו הקדושה, כי נקדש בעקידה והוא עולה תמימה. ועל כן אמר הוא יתברך אם תלד רבקה שני בנים בשני עבורים לא יבצר מהיות כל בן מהם מעורב בזוהמא, ומה גם כי אמו עודנה בבחרותה ועל ידי דם נדותה מתהוה ולדה והוא מחלאת הזוהמא. וגם שימתין הוא יתברך עד יהיו שניהם זקנים לא יבצר מקצת זוהמא:
לכן הוא יתברך גזר בחכמתו יצאו תאומים, למען שתי הבחינות הנמצאות מעורבות בעיבור יתפרדו על ידי שלוח הוא יתברך בבטנה שני מיני נפשות נפש קדושה מאתו יתברך ונפש חצונית מהקליפה שכל אחת תשאב בחינתה, זו הקדושה ויצא ממנו יעקב, וזו הזוהמא ויצא ממנו עשו, כנודע ממחלוקת רבי ואנטונינוס (סנהדרין צא ב) שעלתה הסכמתם כי מעת יצירת הולד הנפש באה שמה, וזה יהיה ענין מאמרם ז"ל שהזכרנו מפסיקתא כי בהיות עשו בבטן אמו שתה כל דם נדות אמו ועל כן יצא אדמוני, שהוא כי שאב כל הזוהמא המתייחסת אל דם נדות כמו שכתבנו. ועל כן יצא תחלה עשו למען יצא עם הדם והעיפוש היוצא תחלה שהוא בחינתו כמדובר. והוא מאמר רבה (סג יא) יצא עשו יצא סריותו עמו. וכן אמרו (שם) שהיה כמי שרוחץ המרחץ תחלה שיצא יעקב בנקיות כי אין ספק רמזו כל מאמרנו זה:

ונבא אל ביאור הכתובים, והוא כי הלא יתחמץ לבב אנוש באמת באמור מה זה היה צאת עשו מיצחק ורבקה, ואם על נגעי קרוביה למה נשאה, וגם למה היו תאומים שנתרגשו כל הדברים הקשים הנאמרים למעלה. ועל כן אמרה תורה ואלה תולדות יצחק לומר הנה מוסיף, על הראשונים הנזכר תולדות ישמעאל הנזכר שהוא בחינת זוהמא, שהטיל אברהם, כן בתולדות יצחק יש עדיין בחינת זוהמא שהוא באחד אך לא לגמרי כי אם בן אברהם, כלומר דומה לאביו כי כאשר אביו הוליד צדיק ורשע לבלתי צאת טיפת יצחק מעורבת בעכירת זוהמא, כן יצחק הוליד תם ורשע למען יצא יעקב משולל כל עכירת זוהמא. וגם שבכלל תולדתו הוא, עם כל זה אל יעלה על רוחך יקרא ליצחק בעשו זרע על היותו בן הגבירה ולא בן האמה כישמעאל, כי הלא אברהם הוליד את יצחק:
לומר כי בכלל מה שאני מדמה אותו לאברהם הוא כי כאשר אברהם לא יחשב למוליד את שני בניו רק את יצחק ולא את ישמעאל כד"א כי ביצחק יקרא לך זרע, כן הדבר ביצחק כי לא יחשוב רק למוליד אחד שהוא את יעקב, כי על כן מסדרי תפלתינו ביום הזכרון אמרו ועקידת יצחק היום לזרעו תזכור ולא אמרו לזרע יעקב וכמו שכתבתי (בראשית לב י) על אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק בס"ד. ואם יאמר איש אם כן איפוא למה לא לקח יצחק שפחה כהגר להטיל בה הזוהמא, לזה אמר ויהיה יצחק בן ארבעים שנה, שהוא אחר שנתקדש בעקידה בקחתו את רבקה ועל כן לא יאות לו לזולתה:
ושמא תאמר אם כן הדרא קושיא לדוכתא איך יצא זה ממנה, לזה אמר דע כי שתי בחינות היו בה אחת שהיותה בת בתואל שאביה רשע ומפדן ארם שאנשי מקומה רשעים ואחות לבן הרשע כי יצאת מתוך הזוהמא, ועל כן לא יבצר ממנה בחינה לקבל את זה ברחמה, אך מפאת עצמה היתה צדקת גמורה בת זוגו של יצחק. וזהו אומרו לו לאשה כי היא המזומנת ומיוחדת לו לאשה, נמצאו בה שתי בחינות, מצד מולדתה ראויה לקבל את עשו, ומפאת עצמה ובעלה לקבל את יעקב:
ועוד טעם שני אל בלתי קחת יצחק אשה אחרת להטיל בה זוהמא, והוא כי ויעתר יצחק וכו' שהוא כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה סג ה) מאי לנכח אשתו הוא מתפלל בזוויות זו לא תתן לי בנים אלא מן הצדקת הזאת והיא אומרת לא תתן לי אלא מן הצדיק הזה. ועל כן ויעתר לו ה' קבל תפלתו שלא יוליד אלא מזו, ואם כן איך היה מטיל הזוהמא באחרת, ועל כן מה עשה הוא יתברך נתן שתי בחינות בה כאחת כמדובר. וזהו ותהר רבקה אשתו, על בחינת עשו שהוא מהמתייחס אליה מצד מולדתה אמר רבקה, ומצד צדקת יצחק ובחינת היותה בת זוגו בצדקתה אמר אשתו, ולהיות שנרמזו שתי הבחינות פה שהוא שני הבנים נגדיים, על כן אמר ויתרוצצו הבנים בה"א הידיעה כאילו כבר הוזכרו:
עוד יתכן באומרו ויעתר יצחק וכו' והוא במה שאמרו ז"ל (יבמות סד א) כי שניהם היו עקרים. ובזה יתכן כיוון מה שאמרו ז"ל (בבא קמא צב א) על פסוק וישב ה' את כל אשר לאיוב למשנה בהתפללו בעד רעהו (איוב מב י), שלמדו מכאן שכל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, וזה יאמר ויעתר יצחק לה' לא על עצמו רק לנוכח אשתו כי עקרה היא, כי התפלל עליה עם היותו צריך לאותו דבר, ועל כן הוא נענה תחלה כי ויעתר לו ה' על הנוגע לו, ותהר רבקה למה שהיא אשתו, כי ממנו עשה הוא יתברך עיקר על התפללו בעד זולתו. ועל כן הוצרך לומר אשתו לפי דרך זה:
ויתרוצצו הבנים וכו', אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה סג ו) כי בעברה בפתח בית המדרש היה יעקב רץ לצאת, ובעברה בפתח עבודה זרה היה עשו רץ. וכן אמרו זה מבקש להרוג את זה כו'. ושני הדברים אמת בלשון כאחד, מאומרו לשון ריצה גזרו האחד, ומאומרו לשון התפעל למדו השנית. והענין כמו שכתבנו:

כי מאז, נפרדו זה אל הקדושה וזה אל הטומאה. ותאמר אם כן למה זה וכו'. כמפורש בקודם:

פרשת חיי שרה

חיי שרה

 

פירוש האלשיך ז"ל – ספר תורת משה על בראשית – פרק כג פסוק א-ד ה-ו 

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה. ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר. גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני:

(א) ראוי לשים לב אל אומרו ויהיו ולא אמר ותחי שרה. וגם אומרו שנה בכל פרט ופרט. ולמה חזר וכלל שני חיי שרה. וכן אומרו בקרית ארבע היא חברון למה הזכיר שני שמותיה. וגם אומרו בארץ כנען כי ידוע הוא:
וגם אומרו לשרה הוא מיותר והיה לו לומר לסופדה ולבכותה. וגם למה הקדים ההספד לבכי. ועוד שהיה לו לומר ולקוברה:
אך הנה ידענו מחכמי האמת כי אברהם ושרה באו לתקן את אשר עותו אדם וחוה. וכן נראה מדברי רבותינו ז"ל באומרם בבראשית רבה (יד ו) למה לא נברא אברהם תחלה מפני שמה שקלקל אדם בא אברהם ותיקן, ואם היה נברא הוא תחלה מי יתקן אחריו, הנה כי לתקן בא אברהם. והוא כי אדם וחוה הביאו מיתה לעולם, ואברהם ושרה הביאו חיים לעולם. אלו גרמו קללה, ואלו ונברכו בך וכו':
אדם סילק שכינה אל הרקיע, ואברהם ושרה הורידוה מרקיע שביעי, כמאמרם ז"ל בבראשית רבה (יט יג). אלו קלקלו הנפש ואלו עשו הנפש שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. אלו אכלו והאכילו מה שמביא מיתה לעולם, ואלו אכלו והאכילו מה שמביא חיים לעולם, כי על ידי מה שהיה מאכיל וגומל חסד נתקיים העולם כמו שאמרו ז"ל בשמות רבה (עיי"ש פרשה ב יג) כי משלשה דברים שהעולם עומד עליהם, בתחלה היה עומד על עמוד אחד הוא גמילות חסדים של אברהם וכו'. וכן חוה הטיל בה נחש זוהמא (שבת קמו א) ושרה נלקחה שני פעמים ונשמרה לבל יוטל בה זוהמא. ובזה מצאנו ראינו טעם אל הביא הוא יתברך את שרה בנסיון ההוא כי צרה גדולה היתה לה, אך הוא לתקן קלקולי חוה. וגם רבקה הוצרכה לתקן במקומה כי עדיין לא נגמר התיקון, והוא כי כל שלשת האבות יש להם שייכות עם אדם כנודע ליודעים חן. וגם שלשה דברים שקלקלה חוה שעל כן נצטוו הנשים בנדה וחלה והדלקת הנר נתקן על ידי שרה, שעל כן אמרו ז"ל (בראשית רבה ס טו) שהיתה עיסת שרה מתברכת שהוא בלי ספק על דבר החלה, ונר דלוק מערב שבת לערב שבת על דבר הנר, וענן קשור על פתח האהל על פתחי נדה שהיתה טהורה מהן, ונכנסה במקומה רבקה בברכות אלה כמפורש בענין אומרו ויביאה יצחק האהלה וכו':
ונבא אל הענין. והוא כי תחת שלש היה ראוי להתאבל אברהם על שרה.

א. על הנוגע אל תיקון העולם שהיתה מתקנת לקיימו כמדובר.

ב. על צרת עצמה, ומה גם לרבותינו ז"ל (בראשית רבה מה ז) שעל שמסרה דין על אברהם חסרו מחייה (ל"ג) [מ"ח] שנה.

ג. על הנוגע אל אברהם, כי אשר מתה אשתו ראשונה כאילו נחרב בית המקדש בימיו (סנהדרין כב א). על כן על האחד סמך הכתוב זה אל אומרו למעלה ויוגד לאברהם וכו' ובתואל ילד את רבקה, שכבר נולדה ממלאה מקומה. והוא מה שאמרו ז"ל (בראשית רבה נח ב) עד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה. וכמו שכתבנו על ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. הנה כי מבחינה זו אין להתאבל. וגם לא על השנים כי הנה ויהיו וכו', לומר כי גם שנשתנית הויית חייה כי חסרו מהן, אין לה פגם מזה לומר כי לא עשתה מצות בשנים הנותרות ויחסר משלמותיה, כי הלא לא היתה צריכה אל כל תשלום שנותיה לשלמות הראוי לה, כמו שאמרו ז"ל במדרש חזית (שיר השירים רבה ו ו) יש זוכה בשנים מועטות כבמרובות. וזה יאמר מאה שנה ועשרים שנה וכו' ולא אמר שנה בסוף מאה ועשרים ושבע שנים, כי אם שנה בכל פרט, לומר כל פרט הוא כאילו נשלמו חייה, כי כשהשלימה מאה נשלם שלמותה. וזהו ויהיו חיי שרה מאה שנה שהוא כאילו כל הויות חיי שרה היו מאה שנה, כי בם קנתה הווית חייה בעולם. וכן בעשרים שאחרי כן היה די במה שעשתה בהן לשלמותיה. וכן בשבע שנים שאחר הכל, ככל פרט, נמצא כאילו חייתה כל שני חיי שרה אשר היו ראויים אילו לא מסרה דין על אברהם כאילו לא חסרו דבר:

(ב) ועל השלישי אמר. ותמת שרה בקרית ארבע כלומר שלא עשתה מיתתה רושם כי אם לעירה ולא לבעלה. אך מצד כשרותה ראוי להספידה כי הלא קרית ארבע זו היא חברון כו', והוא כי הקרא חברון, יתכן, הוא על התחברות של מערה ההיא עם העולם העליון כנודע אצלנו, כי היא כניסה לגן עדן הארץ. ובזה יאמר כי לכשרותה ושלמותה לא שהתה בין מותה אל ההתחברות אל גן עדן של מעלה, כי מיד נתחברה למעלה. ועל כן הזכיר השם הזה לומר כי בחינתה נתקיימה בה. וזהו אומרו בארץ כנען הוא מקום המיוחד לזה:
הנה כי על שתי בחינות אלה אין לבכותה, לא על העדר תיקון העולם ולא על העדר תיקון לעצמה. וגם לא על פגם הבא לאברהם שיהיה כאילו נחרב בית המקדש בימיו, כי אם שמה שויבא אברהם לא על הנוגע אליו כי אם לספוד לשרה, כי האבות הן הן המרכבה ואין להם צורך בית המקדש, כענין יהיה ה' אלהינו עמנו שיהא מרכבה עלינו, כאשר היה עם אבותינו שהם האבות. וגם לא להתאבל על העדר שלמותה רק לשרה למה שהיא שרה מפאת עצמה. כאשר חובה להתאבל על כל צדיק שנפטר:
או יאמר לספוד לשרה שאם היה אומר לסופדה ולבכותה, היה נראה שעל היותה אשתו נתחייב בזה, ולא כן הוא, כי אין האיש חייב לסופדה בעצמו ולא לבכותה רק להשכיר לה שני חלילין ומקוננות, לזה אמר לשרה לומר שלא על בחינת אשתו עשה, רק למה שהיא שרה מפאת עצמה שחייב אדם להספיד ולהוריד דמעות על אדם כשר, וזהו אומרו לספוד לשרה, אך במה שהוא חייב שהוא לקוברה אם מתה, על זה אמר ויקם אברהם מעל פני מתו שהוא להיותה מתו:
ואומרו הבכי אחר ההספד, והוא קודם, הוא בשום לב אל וי"ו של ולבכותה שהוא כי תחלה אדם בוכה, וכשנלאה מספידין, וההספד גורם בכי אחרי כן. וזהו אומרו לספוד לשרה, ולשוב לבכותה שנית:
או יאמר ויהיו חיי שרה וכו', כמאמרם ז"ל בספר הזוהר (פרשת ויחי דף ריז) על ויקרבו ימי דוד כי הימים שהצדיק חי ועושה מצות בהם גם כי למהותם אין ממש, קונים הויה וקיום רוחני קדוש, ומתקרבים בעת למות להעיד על כל זכות הנעשה בהן. וזה יאמר ויהיו חיי שרה לומר כי קנו הויה וקיום חיי שרה בין כללות המאה שנה בין העשרים שנים בין השבע שנים, ושמא תאמר הלא זה יצדק בשנים שעשתה בהן מצות, אך לא ימי הקטנות, לזה אמר שני חיי שרה, לומר, כי מה שאמרתי שכל הפרטים הנזכרים קנו הויה שכולל גם של קטנות, הוא על כי כללות הכל משפיע קדושה הרוב אל המיעוט של קטנות שבכללם, באופן שישוו כל שני חיי שרה. ולהיות הימים באים ומתקרבים סמוך למיתה, על כן, קודם הזכיר מיתתה, אמר ענין הויית קיום שנותיה, לומר כי אלה חברו קרבו ויאתיון, באופן שאשה אשר אלה לה ראויה לכבוד והספד, אלא שותמת במקום בלתי ראויים לכבדה כי ותמת שרה בקרית ארבע, על כן ויבא אברהם כי אין זולתו:

עוד יתכן דרך כלל נמשך בכל ענין לקח טוב אשר קנה אברהם את השדה והמערה. והוא בשום שכל והבין מה טעם לשני שמות יקראו לעיר ההיא, קרית ארבע היא חברון. וגם אומרו בארץ כנען. ועוד אומרו ויבא אברהם לספוד כו' ולמה זה לא אמר ולקוברה שהוא העיקר, ומה גם כי לקוברה הוא מוטל עליו, מה שאין כן לבכותה שאין האיש חייב לבכות את אשתו וגם לא לסופדה בעצמו. אך הוא כי אברהם עשה בחכמה להתנכל להביא כוונתו אל הפועל, וה' עזרו ויטה את לבם לעשות רצון אברהם:
והענין כי לו מתה שרה בארץ אחרת ולא בעיר קבורתה ממש, ויראה עפרון יביאוה מעיר אל עיר לקוברה במערה ההיא, הלא אז יחרץ לומר מה זה, המבלי אין קברים בעיר שמתה בה הובאת פה, הלא דבר הוא כי יקרה היא המערה ההיא ונגלה סודה אל אברהם בחיר ה':
ויקחנה לעצמו, או לא יתן כי אם בהון רב מאוד:
אך מה' יצא תמות במקום מיוחד לקבורתה:
וזהו ותמת שרה בקרית ארבע כלומר מתה במקום קבורתה, וזהו קרית ארבע שהוא קרית ארבע זוגות המעותדים ליקבר שם, אשר היא מהם, באופן לא יצטרכו ללכת אל עיר אחרת לקוברה. ועדיין היה מקום לעפרון לומר אולי אברהם מבקש אחוזת קבר שם היות מושב העיר ההיא טוב מאד, כי חברון נבנתה שבע שנים לפני צען מצרים, ואמרו רבותינו ז"ל (כתובות קיב א) וכי אדם בונה עיר לכנען בנו הקטן שבע שנים קודם למצרים שהוא בנו הגדול, אלא שעם היות מצרים שהיא יפה משאר העולם כי כגן ה' כארץ מצרים, עם כל זה, צוען היא מיטב כל כללות מצרים – כי על כן היו בצוען שריו – חברון היתה מבונה ביופי שבע פעמים יותר מצוען. ועל כן היה אפשר יוקיר עפרון מפז אחוזת קבר בעיר ההיא החמודה, לזה אמר היא חברון בארץ כנען, והוא כי הנה אמרו רבותינו ז"ל (במדבר רבה טז ט) בפסוק עלו זה בנגב כו' כדרך התגרים שמראים הפסולת תחלה, כי עם היות חברון שבע פעמים טובה מצוען שהוא מיטב ארץ מצרים אשר היא טובה משאר העולם, עם כל זה היא פסולת ארץ ישראל, שעל כן הקצוה לבית הקברות שכולה טרשים. ובזה יאמר כי גם שהיא טובה מצוען לא ישית לב עפרון כי על כן בחר אברהם במקום ההוא, כי הלא אם היא משובחת היא בערך שאר ארצות, אבל לא בערך ארץ כנען כי אדרבה היא פסולת של ארץ כנען שכולה טרשים, כמאמרם ז"ל (כתובות שם) שעל כן הקצוה לבית הקברות, באופן כי גם שבערך שאר ארצות יקרה היא, הלא בערך ארץ כנען לפסולת תחשב, ובכן לא יחשבוהו לחומד אותה, באופן שמה' יצא בל יוקר הדבר בעיני עפרון:

ועם כל זה לא בטח אברהם, עד התנכל עוד להראות כי לא היו עיניו ולבו במערה ההיא כי אם כלאחר יד. והוא, כי מלבד אשר לא בקש לקנותה מאז נכנס בן הבקר שמה וירא מה שבתוכה, פן יאמר עפרון הלא דבר הוא, ועל כן אחר עד עתה, שמתו מוטל לפניו כבלתי חפץ רק לסלקו מלפניו באשר ימצא. עוד שנית עשה, כי בבוא חברונה לא הורה שעיקר ביאתו היתה לקנות לה שם קבר, או כעושה עיקר ממקום מיוחד, רק כאילו לא בא רק לספוד לשרה ולבכותה, וזהו שלא אמר ולקוברה. ולא עוד אלא שהטפל בהספד אשר הוא המשך יותר מבכי ולא שת לבו מיד בבואו על עסקי קבורה רק לספוד כו':

(ג) ואחר כך, ויקם אברהם מעל פני מתו, בלומר לא במבקש קבורה חשובה לאשה יקרה כמוה, רק כמי שיש מת לפניו ומבקש להעבירו, וזהו מעל פני מתו ולא מעל פני שרה כאומרו לספוד לשרה ולא אמר לסופדה:
וגם התחכם לדבר אל בני חת תחלה, והוא בהעיר.

א. מה ענין אומרו לאמר, אם הוא שיאמרו הדברים לעפרון, הרי בפירוש הוא אומר שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צוחר.

ב. כי פה לא סיים מקום, ובמה שצוה ידברו לעפרון היה על המערה בפירוש.

ג. למה הגדיל הדבר לבקש סרסורים, וידבר נא דבר מיד באזני עפרון ויתן לו את מערת קצה שדהו בכסף מלא לא ימנעהו ממנו.

ד. מה צורך להסתיר דבר אל בני חת לדבר סתם לבקש אחוזת קבר ולבלתי הזכיר מיד המערה.

ה. מה צורך הזכירו היותו גר ותושב. וגם אומרו מלפני היא תיבה מיותרת:

ו. אומרו ויענו בני חת וכו', שאומרו את אברהם לאמר לו הוא לבלי צורך, ויאמר נא ויענו בני חת שמענו אדוני וכו' וידוע שהיה לאברהם ושהוא לאמר לו.

ז. אומרו שמענו אדני שהיא תיבה אחת בלשון רבים והשנית לשון יחיד:

וענין יחס אומרו נשיא אלהים וכו'.

ח. כפל ענין באומרו במבחר קברנו וכו' איש ממנו את קברו וכו'.

ט. אומרו וישתחו לעם הארץ וכו' עם הארץ מאן דכר שמייהו.

י. אומרו וידבר אתם לאמר כי הלא מלת לאמר מיותרת אחרי שעתיד לומר שמעוני ופגעו לי וכו'.

יא. אומרו לקבור את מתי מה מרבה מלת את, ולא אמר כמו שאמר למעלה קבור מתך ולא אמר את מתך.

יב. אומרו בתוככם שהיא מלה מיותרת:

יג. אומרו לכל באי שער עירו לאמר, מי הכניסם בזה ולא אליהם היה משיב.

יד. אומרו לאמר אין לו שחר.

טו. אומרו לא אדוני כי איך יתחיל מאמר בלשון שלילה ויאמר לא אדני שמעני:
וגם שדה מאן דכר שמיה.

טז. שמחלקן והיה לו לומר השדה והמערה נתתי לך וכו'. ומה ענין אומרו לעיני בני עמי.

יז. מה ענין השתחויה זו שנאמר וישתחו אברהם לפני עם הארץ ועדיין לא נגמר דבר.

יח. אומרו וידבר אל עפרון באזני עם הארץ לאמר למה יניח בני חת וידבר באזני עם הארץ.

יט. מלת לאמר אין לה טעם. ולא גם כן מלת אך אם אתה לו שמעני מה ממעט האך. ומלת אתה גם היא מיותרת.

כ. למה יזכיר השדה ולא המערה. ואומרו נתתי כסף השדה קה ממני.

כא. ענין אומרו את מתי שמה ולא אמר ואקברה מתי כמאמר עפרון קבור מתך. וכן עפרון חזר ושנה לשונו למטה באומרו ארבע מאות שקל ואת מתך קבור שאמר פה מלת את.

כב. באומרו ויען עפרון את אברהם וכו' כי אומרו לאמר לו הוא מיותר. ועוד באומרו וישקול וכו' את הכסף אשר דבר באזני בני חת כי הלא גם באזני עם הארץ היה.

כג. באומרו לאברהם למקנה וכו' מה ענין אומרו בכל באי שער עירו.

כד. באומרו ואחרי כן קבר וכו', ויאמר ויקבור אברהם וכו' שידוע הוא שאחרי כן היה.

כה. אומרו ויקם השדה וכו' הרי נאמר למעלה. כו. אומרו מאת בני חת ואיננו רק מאת עפרון:

אמנם לבא אל הביאור נזכיר מאמר הרמב"ן ז"ל (בראשית כג ד) והוא כי חק היה להם בימים ההם שלא לתת מקום מיוחד לאחוזה לאיש לקבור כל מתיו בו אם גר הוא במקום ההוא כי אם לתושב בלבד. ובזה נבא אל דרך הכתובים על נכון בס"ד. והוא כי הנה אברהם לא לשרה לבדה היה חפץ המקום כי אם לכל הארבע זוגות, לכן היה צריך אחוזת קבר כתושב. ואילו שם פניו לבקש מאת עפרון ימכור לו המערה הלא לא ימכרנה לו אחוזת קבר כי גר היה, וגם כי יתרצה בכך לא כל הימנו כי הלא גדולי העיר יעכבו בידו לקיים חוקם לבלתי תת אחוזה לגר, ומה גם כי גם עפרון יתאנה ויאמר כי אין לאל ידו כי אילי הארץ יעכבו בידו. על כן מה עשה התנכל וילך לו תחלה אל גדולי הארץ, וישאל מאתם יהי נא חסדם להחשיבו כתושב שינתן לו אחוזת קבר בעיר ההיא, למען תהיה הודאתם הכנה לדבר אל עפרון, ולא עוד אלא שהיכולין לעכב הן הם יהיו סרסורים לבל ישאר לעפרון עוד פתחון פה לעכב. וזהו וידבר אל בני חת לאמר כלומר מה שדבר אל בני חת, ולא בעלי המערה הם, הוא כדי לאמר אחר כך לעפרון למכור המערה לאחוזת קבר ולא יהיה לו פתחון פה. או יאמר לאמר שדבר אליהם כדי לאמר הם תשובה אם יודו באחוזה אם לאו, לדעת אשר יעשה אם יקנה ואם יחדל:

(ד) ופתח דבריו אליהם אמר גר ותושב וכו' לומר לפי האמת גר אני אך ותושב אנכי עמכם, כלומר עמכם כפי טוב מדתכם שלתושב תחשבוני:
ובזה יבחן טוב לבכם שלתושב תחשבוני בשאלתי זאת והוא תנו לי אחוזת קבר, ואין שאלתי זאת אלא מפני הכבוד שלא אתייחס לגר שתושבי הארץ קוברים מתו מלפניו בתורת צדקה, כי אם ואקברה מתי מלפני:

ויענו בני חת את אברהם לאמר לו. שמענו אדני נשיא אלהים אתה בתוכנו במבחר קברינו קבר את מתך איש ממנו את קברו לא יכלה ממך מקבר מתך:

(ה) ויענו בני חת:
הנה אמרת שיתרונך אצלנו הוא שנחשיבך לתושב, והנה מה שמץ דבר הוא זה בערך מה שאתה בעינינו כי שמענו וכו' נשיא אלהים אתה וכו' והנה היה אפשר כי חניפות מדתם עשתה זאת וגם לזולת אברהם היו דוברים כן, לזה אמר לאמר לו לומר כי לאמר לו לאברהם בלבד היו אומרים נשיא אלהים וכו' מה שאין כן לזולתו, כי אין להם גדול כאברהם ולא ממדת חנופה היה הדבר כי אם בלבב שלם:

(ו) והנה מהראוי היה אחד ידבר בעד כלם, אך היה מקום לחשוב כי אולי לב הבלתי מדברים לא כן כדברי המדבר, על כן אמרו שמענו את כלנו, ולא יעלה על לבך שמא אין לב כל המדברים אחד כי אם כלנו בלב אחד בלי פחת וייתור, וזהו אומרו אדוני ולא אמרו אדוננו, כלומר כאילו כלנו איש אחד ואומרים לך אדוני אתה:
והנה על שאלתך אנו אומרים כי אילו היית נשיא עלינו מצד מלך או שר בשר ודם שהיה ממנה אותך עלינו, היה אפשר לנו לומר, חלילה לנו מעבור נמוסנו לתת אחוזת קבר לגר כי גם המלך לא יחפוץ בעבור הנימוס, אך לא כן אתה, כי נשיאותך עלינו מאת אלהים הוא כי נשיא אלהים אתה בתוכנו ולכן אנו ונמוסינו משועבדים לך, לכן במבחר וכו', עוד יתכן באומרו בתוכנו הוא על דרך מקרא שכתוב (שמות כה ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כי ממה שלא נאמר בתוכו הוא בתוכם וקרבם של ישראל הנזכר כי היכל ה' המה:
ועל דרך זה יאמר פה בתוכנו. והענין, שאמרו לו, אל יראה בעיניך כי אך דבר שפתים נאמר לך אדוני, אך פתלתול ועקש לבנו כי לא אדון לנו אתה בלבנו, כי הלא נהפוך הוא כי יותר מאשר נדבר לפניך כתוב על לוח לבנו בקרבנו, כי הנה שמענו אדוני כי מה שתשמע הוא אמרנו אדוני, אך לא בלבד גדר זה הוא בקרבנו כי הלז נשיא אלהים אתה בתוכנו ובקרבנו, שהוא יותר מגדר אדון. והנה ראה בפועל כי במבחר קברינו קבר את מתך, והוא כי הנה ידענו כי כל את לרבות הוא בא. ונבא אל הענין והוא כי המה ראו הפרש בין פתח דברי אברהם לסופן, כי החל באומרו תנו לי אחוזת קבר שהוא אחוזה למתים הרבה, ואחר כך אמר ואקברה מתי ולא אמר ואקברה את מתי, יורה כי על שרה לבדה היתה עיקר הכוונה, על כן אמרו לו אם עיקר כונתך הוא כפתח דבריך על מתים הרבה במבחר קברינו קבור את מתך שמרבה האת על מתים הרבה שהיא אחוזת קבר, ואם עיקר הכונה הוא על מתך זה באומרך ואקברה מתי ולא אמרת את מתי, ולא שאלת אחוזה רק מפני הכבוד, אם כן הוא אין צריך לומר במבחר קברינו כי אם גם איש ממנו היותר חשוב שהוא תואר איש את קברו לא יכלה אשר הכין וחפר לעצמו לא יכלה ממך מקבור מתך בו. וזהו החילם באת וצאתם בלא את כי אם מקבור מתך:

פרשת וירא

וירא

פירוש האלשיך ז"ל – ספר תורת משה על בראשית – פרק יח פסוק א

וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום:

ראוי לשית לב אל אומרו אליו ואת שמו לא הזכיר, כי להיות פרשה פתוחה אין לסמוך אל הנזכר בקודמת. ועוד מה צורך לדעת היכן היה יושב ושהיה כחום היום. ועוד אומרו וירא שני פעמים. ועוד למה רץ לקראתם והם נצבים עליו. ועוד אם היה בלבו שהיו ערביים למה חרד עליהם את כל החרדה ההיא וישתחו ארצה. ועוד כאשר רץ לקראתם וישתחו למה לא דבר להם כלום. ועוד אמרו אל נא תעבור והיה לו לומר אל נא תלך או אל נא תעלה:

וגם אם שם זה הוא קדש – שהוא הפירוש היותר צודק – למה לא נאמר קודם לאומרו וירץ לקראתם, שהוצרך רש"י ז"ל לומר שנכתב הפך הסדר:
אמנם בא להורות כמה מעלות טובות מקנה המצוה בעושיה, כי תקדשנו ותזככנו עד יהיה כבריה חדשה, כנוסח ברכותינו אשר קדשנו במצותיו, כי על ידי מצותיו מתחדשים האברים העושים אותם. ועל כן הם רמ"ח מצות עשה לעומת רמ"ח איברים ושס"ה מצות לא תעשה כנגד שס"ה גידים. וכמאמרנו על פסוק (קהלת יב יג) את האלהים ירא ואת מצותיו שמור, שהוא את האלהים ירא מלעבור מצות לא תעשה, ואת מצותיו שמור לקיים מצות עשה כי זהו כללות כל האדם – בין איברים וגידים ליקדש בם – רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה הוא כללות כל האדם שהוא רמ"ח איברים ושס"ה גידים כמספרן:

וזהו ענין מאמר תורתנו פה באומרו וירא אליו ה', לומר ראה והביטה המעלות אשר קנה אברהם על ידי המילה הנזכרת כי הנה נתקדש איכותו על מה שהיה מתחלה בכמה דברים. א. כי וירא אליו ה', והוא ענין מאמרם ז"ל על מה שמצינו פעם מזמור לדוד ופעם לדוד מזמור, ואמרו (ילקוט איוב תתקיז) על דרך פירושם על פסוק (איוב כט יד) צדק לבשתי וילבישני, יש אדם נאה ללבושו ויש שלבושו נאה לו וכו', כך אמר איוב אני נאה לצדקה להתלבש בה והיא נאה להתלבש בי:
כך לא בלבד המזמור נאה לדוד כי אם גם דוד נאה אל המזמור ועל כן נאמר גם כן לדוד מזמור. על דרך זה יאמר שקנה אברהם על ידי המילה. כי הנה עד שלא נמול אברהם לא נאמר רק ויאמר ה' אל אברם, וירא ה' אל אברם, היה דבר ה' אל אברם. כי ה' שנזכר תחלה הוא נאה אל אברם להתפאר ולהנאות בו אברם, אך לא היה הוא נאה לה' בעצם להתפאר, כי ערל היה, כי על כן לא היה יכול לסבול השראת קדושת נבואה מבלי יפול:

אך עתה שנימול אינו אומר וירא ה' אליו כי אם אליו ה', כי הוא נאה לה' על דרך לדוד מזמור. וזהו אומרו אליו כלומר אל הנימול הנזכר ולא אמר אל אברהם, בל יראה שה"א שניתוספה בו ליקרא אברהם גרמה לו, על כן לא הזכיר אברהם כי אם אליו שהוא אל הנמול הנזכר בסמוך. כי המילה עשתה זאת שנתקדשו כל אבריו לגמרי מה שאין כן אם היה נקרא אברהם ועודנו ערל:

ועוד שנית והוא כי והוא יושב פתח האהל מה שאין כן בתחלה שהיה נופל ולא יושב:

ועוד שלישית והוא פתח האהל כי דרך הנביא להתבודד במקום שאין אנשים להשיג הנבואה, אך עתה על ידי זכות המצוה נראה אליו ה' פתח האהל מקום שנכנסים ויוצאים ואי אפשר להתבודד שם:

עוד רביעית והוא כחום היום והוא כי אין נבואה שורה אלא מתוך שמחה ולא מתוך צער:
והנה אברהם היה מצטער הרבה שהיה מכה בו שרב ושמש, ומה גם למה שאמרו ז"ל (בבא מציעא פו ב) שהוציא הקב"ה חמה מנרתקה ואין צער גדול מזה, ועם כל זה לא נמנעה ממנו נבואה ויכול לסובלה עם היות כי המילה מתשת כח כל הגוף, אך אין זה כי אם זכות המילה היא שעמדה לו כמדובר:

ועל פי דרכנו נשית לב אל אומרם ז"ל שהקב"ה הוציא חמה מנרתקה, ומהם אמרו שנקב נקב מגהינם והרתיח העולם. מהיכן יצא להם, וגם אם הוא מפני שהחום יפה למכה, למה היה מגהינם או חמה מנרתקה שהוא הגהינם שלעתיד לבא המלהט הרשעים, כמו שאמרו ז"ל (עבודה זרה ג ב) על פסוק הנה יום בא בוער כתנור והיה כו' וליהט אותם היום הבא, שהוא כי הקב"ה יוציא חמה מנרתקה ותלהטם:

אך הנה הוקשה למו אומרו כחום היום ולא אמר בחום היום, על כן אמרו שהוא כמו חום אותו היום הידוע שאמר הנביא הנה יום בא לה' ולהט אותם היום הבא. ולמה עשה כן הוא יתברך לאברהם אוהבו ומה גם לאומרם שבא לבקרו. אך יתכן שהטעימו הקב"ה מעין העתיד, והוא כי אמרו רבותינו ז"ל כי חמה מנרתקה שהוא גהינם העתיד היא תלהט רשעים ותרפא הצדיקים, וזהו הנה יום בא וכו' ולהט אותם היום הבא, והיא תרפא הצדיקים, וזהו שסמוך וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וכו':
ויתכן כי כן עשה הוא יתברך באברהם, שאותו היום הוציא חמה מנרתקה שתלהט רשעים היא תרפא וכו'. ושיעור הכתוב לפי זה והוא יושב פתח האהל בשובה ונחת, יען היה לו כחום אותו היום שמה ששורף את הרשעים מרפא הצדיקים:

עוד אמרו (בראשית רבה מח ז) אמר ר' לוי לעתיד לבא אברהם יושב על פתח גהינם ואינו מניח אדם מהול מישראל לירד לתוכה, ואותן שחטאו יותר מדאי מהו עושה להם, מעביר את הערלה מעל גבי תנוקות שמתו עד שלא מלו ונותנה עליהן ומורידן לגיהנם כו'. והלא יקשה היכן נזכר בכתוב שיושב על פתח גהינם ולמה נרמז פה. וגם מה ענין מלת התינוקות ההם אצל זה. וגם מי מנה אלו ואלו שיהיו כל כך תינוקות שלא מלו כמספר החוטאים ולא יותר מדאי:

וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה. ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך:

לבא אל הענין נשית לב אל מאמרם ז"ל בבראשית רבה סוף פרשה הקודמת (מז יג), וז"ל. אמר אברהם עד שלא מלתי היו העוברים והשבים באים אצלי תאמר משמלתי באים אצלי, אמר לו הקב"ה עד שלא מלתה היו בני אדם ערלים באים אצלך עכשיו אני בכבודי בא ונגלה עליך הה"ד וירא אליו ה' כו' ע"כ:

והנה ראוי להעיר מה ראה על ככה אברהם לטעון נגד מאמרו יתברך, מי שלא פצה את פיו באמור אליו ה' קח נא את בנך את יחידך כו' לאמר לו הלא אתה אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע, איך בציווי זה בקש טענה ליפטר, וגם מה לו ולעוברים ושבים ערביים ערלים נגד צוויו יתברך. ועוד תשובתו יתברך עכשיו אני בכבודי בא כו', האם לו יונח שלא היה בא ונגלה עליו היה הדין עם אברהם לעבור ציוויו יתברך. וגם נשים לב אל אומרו בכבודי כי מי לא ידע כי בכבודו בא. וגם איך למד זה מאומרו וירא כו' שאומר הה"ד וירא כו':
אך לזה נקדים כי הנה ידענו כי על שלשה דברים העולם עומד על התורה כו', ואמרו רבותינו ז"ל (בשמות רבה) [במדבר רבה] (יב יד) כי משנברא העולם עד מתן תורה היה העולם עומד על עמוד אחד שהוא גמילות חסדים הוא של אברהם, והוא כמו שאמרו ז"ל שהיה כמריש שבאמצע הבירה שסובל קורות שמכאן ומכאן, כך הדורות שלפניו ושלאחריו היו סמוכים עליו:

ונבא אל הענין והוא כי בעל המאמר הוקשה לו אומרו וירא אליו ולא אמר אל אברהם. על כן אמר כי עברו דברים בין אברהם ובינו יתברך, כי אברהם בענותנותו היה חש יותר על קיום העולם מהנוגע אל עצמו, על כן על אומרו יתברך קח נא את בנך כו' לא דבר מאומה. אך על ענין המילה להיותה דבר זר בעיני ההמון, באומרם היתכן ברא אלהים אדם שיחשוב לבעל מום עד החסיר מאשר ברא אלהים לשיהיה שלם. והיא תמיהת טורנוסרופוס, מעשה הקב"ה נאים או מעשה בני אדם נאים כו' (תנחומא פרשת תזריע ה). על כן אמר אברהם הנה אין העולם מתקיים אלא על ידי גמילות חסדים שאני עושה, והנה על ידי מצוה זו יתבטל, כי תאמר משמלתי יהיו באים, ואם כן איך אעשה הגמילות חסדים, ולמה לא תדחה מצוה אחת מפני מה שמקיים העולם. אז השיב לו הוא יתברך ואמר שעד שלא מלתה כו', לומר הנה גדול יהיה כחך על ידי המילה לקיים העולם מעתה. כי הלא עד כה היו ערלים אשר השכינה רחוק מהם כנודע, ועם כל זה על ידם שהיית גומל להם חסד היה העולם מתקיים, כי גם שלא היתה שכינה שורה בעולם, לא יבצר שזכות הגמילות חסדים היה משפיע שפע לקיימו. כל שכן עכשיו שעל ידי המילה תשרה עליך שכינה שתהיה ממש מרכבה אליה:

ולא עוד אלא שיבחר בך מבמלאכי מרכבתו שיניח אותם ויעשה מרכבה ממך. נמצא יהיה זה העולם כעולם המלאכים, ואיך לא יתקיים העולם אז יותר. וזהו אומרו אני בכבודי בא, כלומר בארבע מחנות מרכבתי בא ומניח אותם ונגלה עליך, כלומר עליך ממש כי אעשה מרכבה ממך כמפורש כל מאמר זה למעלה בפרשת ציווי המילה. וכן היה כי בא במלאכי מרכבתו ונתראה עליו ממש, ואת מלאכי מרכבתו הלביש כאנשים ויציבם לפני אברהם שיגמול להם חסד. ועל כן היטיב אשר דבר אל נא תעבור מעל עבדך שהוא מהיותו יתברך עליו ממש כאשר יבא בס"ד. ואמר הה"ד וירא אליו ה' כו' והוא לומר כי בזה יתיישב אומרו אליו, שהוא אל הנימול שהענין היה בזכות המילה כמדובר למעלה. וגם בזה יתיישב שלא מצינו דבר אליו דבר, אך אין זה כי אם להודיע מציאות המראה שהיתה ביתר שאת על הקודמת להניח מרכבת מלאכיו לעשות מרכבה ממנו:

(ב) ובזה נבא אל ענין הכתובים, אמר הנה עוד קנה מעלה חמישית, והיא כי על ידי מילה זכה כי בא הוא יתברך במרכבת מלאכיו והניחם ועשה מרכבה מאברהם. וזהו וישא עיניו וירא כי נשא עיניו למעלה מעצמו, וירא בשכינה על ראשו שעשה מרכבה ממנו. והנה שלשה אנשים נצבים עליו כלומר שלא ראה אותם באים מרחוק ומתקרבים עד גשתם אליו, כדרכן של בני אדם, כי אם והנה כו' נצבים עליו, כי אחר שוישא עיניו למעלה וירא בשכינה וכשבא מיד להביט למטה, והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא היותם נצבים לפניו כהרף עין. והוא כי הוא יתברך בעשותו מרכבה מאברהם הוריד מלאכי מרכבתו מיכאל גבריאל רפאל והציבם לפניו מלובשים כאנשים למען זכות את אברהם להסעידם:

והנה אברהם בשתי ראיות אלו שראה ראה עצמו במבוכה גדולה. והוא כי הלא אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה מח ט) שפתח אהלו היה לפני אורך הדרך, ובראותו כי לא ראה אותם באים בדרך ומתקרבים כי אם נצבים לפניו כנופלים מן השמים כאשר היה, ועל כן לא יבצר מלעלות על לב אברהם אולי מלאכים הם. ומה גם לרבותינו ז"ל (שם יא) שאמרו כי אמר וסעדו לבכם ולא לבבכם כד"א ולחם לבב אנוש יסעד, על שהמלאכים אין להם אלא לב אחד, באופן שלא יבצר לפחות מלהסתפק אם מלאכים המה או בני אדם קלי המרוץ מאד שעל ספק זה לא אמר לבבכם:

ומה שהיה נדון בקרבו אולי מלאכים היו, כי על כן לא ראם באים בדרך כי אם נצבים לפניו כרגע, והיו בדמות אנשים מלובשים גשמיות, הוא כי האלהים עשה למען יקיים בהם מצות גמילות חסדים שיתן לפניהם ויאכלו. או אפשר כי אנשים הם קלי המרוץ כי טרם ירגיש אותם מרחוק ראם נצבים עליו. על כן אמר הנה שתי מעלות טובות זכיתי עתה אחד היותי מרכבה אל השכינה שנית מצות גמילות חסדים:

אם אטפל במצות גמילות חסד אולי השכינה תסתלק מעלי, ואם אמרתי לפניו יתברך שאל נא יעבור ויעזוב אותי, אולי אצטרך להאריך בתחינה ובין כך ובין כך יסתלקו האנשים, כי גם אם הם אנשים, כאשר קלו מנשרים לבא יקלו להסתלק, ואוי לי אם אומר להם תחלה המתינו לי עד דברי בו יתברך, כי כן לא יעשה להתחיל לדבר בם טרם אדבר עמו יתברך כי הוא מיעוט דרך ארץ. על כן לתקן את הכל עשה בחכמה ולא דבר אתם דבר, רק רמז להם שהיה חפץ לדבר בם כדי שיתעכבו. ועל כן וירץ לקראתם – עם היותו קרוב – מפתח האהל, למען יבינו כי חושק לדבר בם וזה הוא אם אנשים הם. ואם הם מלאכים על כן וישתחו ארצה: ועל ידי כך בטח לבו שימתינו לו ולא יסעו בעוד ידבר עמו יתברך, כי המה יכירו כי חפצו בם ולא ישקוט עד ידבר אתם:

(ג) ואז דבר אתו יתברך ואמר אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך על מלאכי מרכבתך. והוא, שאם מלאכים הם יסתלקו להיות מרכבה אל השכינה, וימנע ממנו מצות גמילות חסד, וגם היותו מרכבה אל השכינה. ואם אנשים הם לבל יחסר ממנו היותו מרכבה אל השכינה בעוד שמתעסק בגמילות חסדים. ומה גם לרבותינו ז"ל (בראשית רבה מח י) שאמרו כי על ידי גמילות חסד זה זכו בניו במדבר ובארץ ולעתיד למתנות גדולות עד מאד:

ענן תגיות